הנשיא ריבלין החליט שעליו לחולל שינוי משמעותי בחברה בישראל. בנאומו בכנס הרצליה, ובתדרוך שנתן לאור קשתי בהארץ 26/6/15, הוא מציג מהלך שמיועד לשנות
את השיח בחברה הישראלית משיח מפלג לשיח מלכד, המבוסס על ההכרה בכך שאוכלוסיית
ישראל מורכבת מארבעה שבטים, שדי קרובים בגודלם זה לזה: חילוני, דתי-לאומי, ערבי
וחרדי. הדבר שונה מהמצב שהיה עד לאחרונה, שבו החילוניים היוו את הרוב המוחלט
וההגמוני. במקום השאיפה להידמות לרוב הדומיננטי מציע ריבלין להכיר במציאות
"ארבעת השבטים" ולבנות מערכת היחסים שתאפשר לכולם להתקיים בהכרה ובהבנה
זה עם זה.
לצורך ביסוס הצעד הזה, בוחר ריבלין להציג תרחיש על החלוקה הדמוגרפית
של אוכלוסיית ישראל בעוד כ-10-20 שנה בהתבסס על הרכב תלמידי כיתה א' בשנת 2018.
הוא מעריך כי הנתונים שהוא מציג יסייעו לו לשכנע את הישראלים, להבין לאשורו את
המצב שבו הם נמצאים, ובעקבות זאת לאמץ את תוכניתו, הנקראת "תקווה לישראל".
תכנית זו מבקשת להגביר את המפגש בין בני השבטים השונים במערכת החינוך, להקטין את
האלימות והגזענות בספורט ולהגביר את תעסוקת בני כל הקבוצות.
בכדי שתכנית כזו תצליח, נדרש שינוי בתפיסת העולם של הישראלים, על המתרחש
בתוך החברה ועל הכיוון הרצוי לה. ריבלין נוקט בצעד מוכר של שימוש בתרחישים. השימוש
בתרחישים, כמשני תפיסת עולם ציבורית, וכזרזים לבניית שיתופי פעולה בין קבוצות אוכלוסייה
שונות, מוכר מזה למעלה משני עשורים. הדוגמה הידועה ביותר מכונה "מונטפלור" ובה נוצרה הסכמה בין קבוצות שונות בדרום אפריקה בתקופת המעבר בין
"האפרטהייד" ועליית מנדלה לכס השלטון. מה שאפיין את התהליך ההוא,
ותהליכים דומים שאחד מהם נערך בישראל, ושהשתתפתי בהנחייתו ("ישראל 2025"), היה ריבוי התרחישים "הרעים" שחזו המשתתפים, והרתיעה שלהם מפני
התממשות רובם. ההסכמה המשותפת שנוצרה אצלם בדבר התרחישים "הרעים", הניעה
את המשתתפים לחרוג מתפיסת עולמם הקודמת, ולחפש ולבנות "תרחיש טוב".
הנשיא ריבלין מדלג על השלב הזה ומביא כבר את הפתרון. הוא מציג תרחיש
"רע" אחד בלבד מתוך הערכה שבכך יניע את הישראלים לקבל את תוכניתו. מול
זאת, ניתן לעלות שתי שאלות לגבי האפקטיביות של המהלך. האם תחזית חלוקת התלמידים
בשנת 2018 דיה בכדי לעורר את השינוי התודעתי הנדרש בקרב הישראלים? והאם התרחיש הזה
הוא התרחיש הבלעדי?
אני נאלץ להשיב בשלילה לשתי השאלות. אני מטיל ספק בתרחיש ארבעת השבטים.
השנים האחרונות הראו שרבים מאלו שלמדו במערכת החינוך הממלכתית, ושעל פי ריבלין
שייכים כולם ל"שבט החילוני", הם בעלי גישה מסורתית ולאומנית, והם קרובים
מאד לשבט הדתי-לאומי. האם הדבר רק משנה את יחסי הכוחות בין השבטים? או שיהיו חמישה
שבטים? יש לכך היבט פרקטי לגבי הנכונות לשנות תפיסת עולם. למשל, תומכי הממשלה
הנוכחית, הבנויה על השבט הדתי-לאומי, השבט החרדי, וכמו שאני מעריך, חלק משמעותי של
השבט החילוני, יכולים לראות בתחזית הדמוגרפית שמביא ריבלין רק חיזוק להמשך השיח
הנהוג על ידם. על פי תפיסתם הרוב שלהם רק יילך ויגדל, יוביל את ישראל לכיוון
הנכון, ולכן אין שום סיבה לשנות מדפוסי הפעילות שלהם. מבחינה זו המהלך של ריבלין
עלול שלא לשנות את תפיסת עולמם.
מצד שני, הנשיא ריבלין מתעלם מהמשמעות של תפיסת העולם הבסיסית שלו
עצמו, של "ארץ ישראל השלמה", על התחזית שלו. זו מתבססת רק על האזרחים
הנוכחיים של ישראל. אם יתממש חזונו ותהיה מדינה אחת בין הים לירדן, שוב נחזור למצב
של שבט אחד שיהווה כמחצית מהאוכלוסייה שתחיה במדינה זו. רק שאז זה יהיה השבט
הערבי. האם "תקווה לישראל" תהיה רלוונטית במצב זה? האם הוא יהיה מוכן
לשנות את חזון המדינה האחת?
הנשיא ריבלין מעז לעשות מה שלא עשה איש מראשי השלטון בישראל מזה כמה
עשורים. הוא יוצא להתמודד עם השינויים במאפייני החברה בישראל ויש לברך על כך
ולעשות את כל הנדרש על מנת לסייע לו ליצור שינוי. יחד עם זאת, הדרך בה בחר מחייבת התאמות על מנת להגדיל את הסיכוי שמרבית הישראלים יהיו מוכנים לשנות את תפיסת
עולמם ולעבור לשיח מלכד ומקבל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה