"מדוע להגיב ככה?"

איזכור בעיתון הביא אותי לדון בסוגיית ההשפעה של האווירה הכללית בארגון על טיב קבלת ההחלטות, בעיקר אלו שנדרשות להתקבל בזמן קצר.

השבוע לפני 40 שנה, ב-21 בפברואר 1973, הפיל חיל האוויר הישראלי מטוס נוסעים לובי שחדר בטעות למרחב האווירי של חצי האי סיני, שהיה אז בשליטת ישראל. בזמן טיסתו הוא הוערך כמאיים ולכן ניתנה הפקודה להפילו. לאחר שנפגע ניסה צוות המטוס להנחיתו בחולות אולם הניסיון נכשל ו-108 מתוך 113 אנשי הצוות והנוסעים נהרגו. ניתן לקרוא כאן את מירב הפרטים שהתפרסמו על האירוע בוויקיפדיה. 

לכל מי שהיה מעורב באירוע התברר כי נעשה משגה חמור. צריך היה לעשות יותר בכדי למנוע הפלת מטוס אזרחי והרג נוסעים חפים מפשע. ההבנה כי נעשה משגה לא נבעה רק בשל העובדות שהסתברו בדיעבד, אלא גם משום ההכרה שהיה מקום ליותר זהירות בטרם קבלת החלטה על הפלת מטוס אזרחי. ההסבר שניתן תלה את ההחלטה במידע מקדים על כוונה של מחבלים לפוצץ מטוס על מטרות רגישות  (פרוט של עמדה זו ניתן למצוא כאן - באתר של חיל האוויר). מעבר לכך לא מצאתי ניסיונות אחרים לחקור את האירוע, ולראות האם אכן האיום בטרור אווירי היה כה משמעותי עד כדי להשפיע כך על שיקולי המפקדים.

אני מבקש להציג כאן הסבר נוסף שנועד להשלים את התמונה. למיטב שיפוטי, לא ניתן להבין את התנהגות המפקדים מבלי להבין את מה

יהללך זר... [ פוסט שיווקי :-) ]

בתחילת חודש דצמבר הרציתי במכללת הגליל בנהלל בפני בכירים מהשרות הציבורי של אוגנדה. נושא ההרצאה היה "תכנון בעזרת תרחישים במגזר הציבורי".

ההרצאה הביאה את הדברים בקונטקסט של התכנון האסטרטגי.

אני מרשה לעצמי לשתף אתכם במשוב שקיבלתי.