למחאה דרושות "הצלחות קטנות"

 מאמר בניו יורק טיימס שעוסק בשאלה "מדוע הצעירים בארה"ב אינם מצטרפים למחאות נגד הדיקטטורה שמנסה להשליט טראמפ" החזיר אותי לחוויית ההקמה של עמותת האוהדים "הפועל אוסישקין" ולאחד מגורמי המפתח שסייעו להצלחתה בשנות ההקמה.

למי שלא בקי, בשנת 2007 קצו אוהדים, של הפועל ת"א בכדורסל, באופן שבו מנוהלת קבוצתם, והחליטו להביא לניהול הקבוצה ע"י קהילת האוהדים באמצעות הקמת עמותת חברים. העמותה נקראה ע"ש האולם "המיתולוגי" של הפועל על גדות הירקון שנהרס ע"י עיריית תל אביב. האוהדים האמינו שבעלות הקהילה תבטיח ניהול תקין, מאבק לשינוי דרכי הפעולה של ממסד הכדורסל הדורסני שנשלט בפועל ע"י מכבי ת"א, ומעורבות בקהילה.

הדרך היתה אמורה להתחיל על ידי הקמת קבוצה בליגה ב', הליגה החמישית בישראל. יישום הרעיון היה תלוי ביכולת לגייס מאות מאוהדי הפועל להצטרף לעמותה באמצעות תשלום דמי חבר שנתיים של 300 ₪. באותה תקופה זה לא היה ענין של מה בכך. מה יביא אוהדים לשלם דמי חבר עבור קבוצה בליגה ב'?

בהסתכלות לאחור אני מזהה שני גורמי מפתח עיקריים להצלחה. הראשון שבהם הוא שהנהלת העמותה החדשה הורכבה מאוהדים, מבוגרים יחסית, בעלי יכולת ניהולית מוכחת שלא היו מעורבים בממסד הכדורסל קודם לכן. השני היה  ביצירת "הצלחות קטנות" בשלב מוקדם מאד. במקרה הזה מדובר על הניצחונות הראשונים בליגה, הצטרפות אוהדים בעלי שם, ולבסוף העליה מליגה ב' לליגה א'.

החזון דיבר על הגעה לצמרת הכדורסל בישראל אולם בכדי לגייס את ההמונים נדרשו ההצלחות הראשוניות. הוכחנו שביכולתנו "להביא את הסחורה".

כאמור, חזרתי להרהר בלקחי הקמת עמותת אוסישקין בעקבות קריאת מאמר בניו יורק טייס שכתב ברנדן ניהן, פרופסור למימשל מקולג' דרמות' ושכותרתו "הבומרים מוחים נגד טראמפ – איפה דור Z?"[1]

בעל המאמר שולל את הסיבות "הרגילות" לתופעה כמו ההסתמכות של הצעירים על הרשתות החברתיות, שנושאי המחאה אינם רלבנטיים לחייהם וכד'. הטענה העיקרית של בעל המאמר היא שהצעירים אינם מפגינים משום שהם אינם מאמינים שהמחאה יכולה להביא תוצאות. הניסיון שלהם מהשנים האחרונות מצביע שכל מיני מחאות, כמו המחאה נגד גזענות, וכל מיני התנגדויות נגד טראמפ לא הניבו דבר. ולכן מסקנת המאמר שהיא שעל האופוזיציה להציע, בניגוד למה שקורה היום, צורת התנגדות שיכולה לשכנע שבכוחה להניב תוצאות.

מכאן למתרחש בארץ. כל מי שמשתתף בהפגנות רואה שהתופעה בארץ דומה. רוב המוחים הם "בומרים". את הצעירים ניתן לראות באותו זמן במקומות הבילוי השונים. ההפגנות עוסקות, לכאורה, בנושאים שמגדירים את המהות של מדינת ישראל כמו, מבנה משטר, הפרדת רשויות, אחריות השלטון לפעולותיו וכדומה. נוכח אלו, גם כאן אני חוזר ושומע את התהיות "מה כבר ההפגנות יכולות לעזור?" כאשר השואלים מתכוונים למהפך טוטאלי אל מול מעשי המשטר הנוכחי.

על פניו, ניתן להבין את התהיות הללו. לכן, ייתכן שהגיעה העת לשנות גישה ולחפש את אותם הנושאים שבהם אפשר להשיג "הצלחות קטנות", שיעידו שתנועות המחאה יכולות לגרום שינוי. תחת ההנחה שמה שקורה בכנסת איננו מעניין את הצעירים, ושרוב המידע שלהם מתבסס על הרשתות החברתיות, הייתי מחפש את ה"הצלחות הקטנות" בסביבת הבית, ובסביבת העבודה. לנהל מאבקים שיהיו מזוהים עם ארגוני המחאה, ועם החזון הכולל שלהם לדמותה של המדינה, במישור העירוני, במישור החינוכי, בנושא יוקר המחיה, ובתחום התעסוקה. הצלחה בקרבות הקטנים אולי תשפיע על ההבנה שניתן לנצח גם בקרבות הגדולים.

הבחירות מתקרבות ואם יש טעם בשינוי המוצע, הוא חייב להתרחש מיידית.

 

 

---

[1]

 Brendan Nyhan, "The Boomers Are Protesting Trump. Where Is Gen Z?" NYT 24/11/25

"בקרה תהליכית" בארגוני מודיעין - כלי אפשרי בידי ראשי הארגון להנחלת התרבות האיגונית הנדרשת

 

נראה שמרבית המנתחים את כשלון המודיעין לחזות את מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר, ולהתריע בפניה, מייחסים אותו לתרבות אירגונית היררכית, המדכאת גישה ביקורתית. האבחון הזה מביא בדרך כלל להמלצות לשינוי התרבותי הנדרש. ביסוד ההמלצות ההנחה שראשי הארגון יהיו ערים לצורך בשינוי וינחילו אותו לאירגון.

אני מטיל ספק ביכולת להנחיל שינוי כזה "תוך כדי תנועה". בוודאי בארגון צבאי היררכי המתאפיין בחילופי תפקידים. לכן, בדברים הבאים אני מציע כלי שיוכל לסייע לראשי הארגון בהנחלת השינוי הנדרש, באופן שלא יהיה תלוי רק בתודעה ובתבנית הניהול של ראשי הארגון. הצעתי מתבססת על ניסיוני בתהליכים מבוססי ידע, בצבא ומחוצה לו.

הנחת היסוד הראשונה שעליה אני מתבסס היא שבתהליכי המודיעין אין תחליף לדיבור. ככל שמדברים יותר, עם כמה שיותר אנשים, כך גדל הסיכוי להבנה טובה יותר של המציאות. כל אחד מאיתנו ניגש מנקודת מוצא שונה להערכת מידע העומד בפניו, הן מבחינת הידע הצבור אצלו והן מבחינת המצב הנפשי והרגשי שהוא מצוי בו. פעמים רבות אלו פוגעים ביכולתנו להעריך את המידע בצורה התואמת את המציאות. אפשר שהאישה שלידנו, או האיש בסוכנות האיסוף, רואים את הדברים אחרת, וחשוב שנשמע אותם. אולי, כפי שקרה לי יותר מפעם אחת, גישתם תסייע לנו להבין נכון יותר את מה שקורה.

נשמע אותם ולא רק נתכתב איתם. אפילו בחיי היום-יום אין איש מאיתנו שלא חווה אי הבנות בהתכתבות, אפילו עם מישהו שמאד מוכר לו. צריך את האינטונציה, את היכולת לתקן ברגע, את התגובה המיידית של אחת לשני, וכדומה בכדי ליצור הבנה טובה יותר של מהות הדיון והויכוח.

מכאן שאני מבקש להרחיב את התנאי ההכרחי לתהליך במודיעין והוא "להיפגש ולדבר".

הנחת היסוד השניה שלי היא שניתן לכפות על ארגון להרבות בדיבור. היא מבוססת על ניסיוני בניהול תהליכים אסטרטגיים בארגונים שונים. בדרך כלל תהליכים כאלו מתחילים בשורת ראיונות אישיים, פנים אל פנים, עם אישים בארגון ומחוצה לו. כפי שלמדתי את הביטוי משירותי הצבאי אלו שיחות "שלא לציטוט ולא לייחוס". התנאי הזה הופך אותן לגלויות ביותר והן מספקות חומר גלם רב למנהלי התהליך, שהם בדרך כלל חיצוניים לארגון. הן משמשות בסיס לשלב הראשון שבו הארגון נדרש להתעמת עם תמונת המצב שלו. זו של מנהליו לעומת זו שיצרו מנהלי התהליך בעקבות השיחות.

העיסוק בתמונת המצב כרוך בהערכות על המתרחש בסביבת הארגון ועל שינויים אפשריים. בתקופה הראשונה שאחרי שלב זה ניתן להבחין בריבוי שיחות בין אנשי הארגון בהקשרים כאלו. אולם, לאורך זמן, התופעה חוזרת למאפיינים שלפני התהליך. הן בשל לחצי העיסוקים היומיומיים והן כי הגישה הבסיסית של מנהלים איננה משתנה, בדרך כלל, בעקבות תהליך הנתפס כתהליך חד פעמי.

אני חושש שזה גם מה שיקרה בארגוני המודיעין שלנו. עוד לפני הכשלון של 2023 ראינו כיצד קציני מודיעין בכירים דבקים בתרבות ההיררכית, שלכאורה היתה אמורה להיעלם בעקבות הכשלון של 1973. משום כך אני מעריך שנדרש למצוא דרכים שהארגון יכפה על עצמו את תרבות "להיפגש ולדבר".

הדרך שאני מציע היא יצירת "בקרה תהליכית" בתוך הארגון. אני קורא לה כך בכדי להבדיל אותה מ"הבקרה על התוכן" המקובלת כיום, שהיא למעשה יצירת הערכת מודיעין נגדית, או קיום כמה גופי מודיעין במקביל, מתוך תקווה שהפלורליזם ייצור עימות דעות.  

"הבקרה התהליכית" תהיה, לכאורה, מעין פונקציית או"ש. רק שהיא תתמקד בעיקר בבקרת "הדיבורים והפגישות" בארגון. ניתן להעלות על הדעת כמה אפיקי פעולה:

1.     הגדרת כמות הפגישות הנדרשת בתקופת זמן מכל בעל תפקיד – עם גורמי הארגון ועם גורמים שמחוצה לו, ומחוץ לקהילת המודיעין.

2.     בקרה כמותית על עמידה ביעדים אלו.

3.     בקרה איכותית באמצעות ראיונות אישיים עם ממלאי תפקידים בארגון ומחוצה לו.

4.     השתתפות פעילה בדיונים מתוך מטרה לבחון היבטים רלבנטיים לבקרה התהליכית עם המעריכים השונים, כמו עם מי נועצו ואילו דעות והערכות הושמעו להם.

אני מודע לכך שעל פניו, ההצעה יכולה להישמע "מלאכותית" או "נאיבית".או "לא ישימה". אבל אני מתקשה לראות שינוי תרבותי המסתמך רק על גישת הניהול של ראשי הארגון, תוך כדי פעילות שוטפת ומלחיצה כמו פעילות ארגוני המודיעין. "הבקרה התהליכית" המוצעת נותנת לראשי הארגון כלי שבאמצעותו הם יוצרים "מחוייבות מהדהדת" לשינוי התרבותי הנדרש.