מאמר בניו יורק טיימס שעוסק בשאלה "מדוע הצעירים בארה"ב אינם מצטרפים למחאות נגד הדיקטטורה שמנסה להשליט טראמפ" החזיר אותי לחוויית ההקמה של עמותת האוהדים "הפועל אוסישקין" ולאחד מגורמי המפתח שסייעו להצלחתה בשנות ההקמה.
למי
שלא בקי, בשנת 2007 קצו אוהדים, של הפועל ת"א בכדורסל, באופן שבו מנוהלת
קבוצתם, והחליטו להביא לניהול הקבוצה ע"י קהילת האוהדים באמצעות הקמת עמותת
חברים. העמותה נקראה ע"ש האולם "המיתולוגי" של הפועל על גדות
הירקון שנהרס ע"י עיריית תל אביב. האוהדים האמינו שבעלות הקהילה תבטיח ניהול
תקין, מאבק לשינוי דרכי הפעולה של ממסד הכדורסל הדורסני שנשלט בפועל ע"י מכבי
ת"א, ומעורבות בקהילה.
הדרך
היתה אמורה להתחיל על ידי הקמת קבוצה בליגה ב', הליגה החמישית בישראל. יישום הרעיון
היה תלוי ביכולת לגייס מאות מאוהדי הפועל להצטרף לעמותה באמצעות תשלום דמי חבר
שנתיים של 300 ₪. באותה תקופה זה לא היה ענין של מה בכך. מה יביא אוהדים לשלם דמי
חבר עבור קבוצה בליגה ב'?
בהסתכלות
לאחור אני מזהה שני גורמי מפתח עיקריים להצלחה. הראשון שבהם הוא שהנהלת העמותה
החדשה הורכבה מאוהדים, מבוגרים יחסית, בעלי יכולת ניהולית מוכחת שלא היו מעורבים בממסד
הכדורסל קודם לכן. השני היה ביצירת
"הצלחות קטנות" בשלב מוקדם מאד. במקרה הזה מדובר על הניצחונות הראשונים
בליגה, הצטרפות אוהדים בעלי שם, ולבסוף העליה מליגה ב' לליגה א'.
החזון
דיבר על הגעה לצמרת הכדורסל בישראל אולם בכדי לגייס את ההמונים נדרשו ההצלחות
הראשוניות. הוכחנו שביכולתנו "להביא את הסחורה".
כאמור,
חזרתי להרהר בלקחי הקמת עמותת אוסישקין בעקבות קריאת מאמר בניו יורק טייס שכתב
ברנדן ניהן, פרופסור למימשל מקולג' דרמות' ושכותרתו "הבומרים מוחים נגד טראמפ
– איפה דור Z?"[1]
בעל
המאמר שולל את הסיבות "הרגילות" לתופעה כמו ההסתמכות של הצעירים על
הרשתות החברתיות, שנושאי המחאה אינם רלבנטיים לחייהם וכד'. הטענה העיקרית של בעל
המאמר היא שהצעירים אינם מפגינים משום שהם אינם מאמינים שהמחאה יכולה להביא
תוצאות. הניסיון שלהם מהשנים האחרונות מצביע שכל מיני מחאות, כמו המחאה נגד
גזענות, וכל מיני התנגדויות נגד טראמפ לא הניבו דבר. ולכן מסקנת המאמר שהיא שעל האופוזיציה להציע, בניגוד למה שקורה היום, צורת התנגדות שיכולה לשכנע
שבכוחה להניב תוצאות.
מכאן
למתרחש בארץ. כל מי שמשתתף בהפגנות רואה שהתופעה בארץ דומה. רוב המוחים הם
"בומרים". את הצעירים ניתן לראות באותו זמן במקומות הבילוי השונים. ההפגנות
עוסקות, לכאורה, בנושאים שמגדירים את המהות של מדינת ישראל כמו, מבנה משטר, הפרדת
רשויות, אחריות השלטון לפעולותיו וכדומה. נוכח אלו, גם כאן אני חוזר ושומע את התהיות
"מה כבר ההפגנות יכולות לעזור?" כאשר השואלים מתכוונים למהפך טוטאלי אל
מול מעשי המשטר הנוכחי.
על
פניו, ניתן להבין את התהיות הללו. לכן, ייתכן שהגיעה העת לשנות גישה ולחפש את אותם
הנושאים שבהם אפשר להשיג "הצלחות קטנות", שיעידו שתנועות המחאה יכולות
לגרום שינוי. תחת ההנחה שמה שקורה בכנסת איננו מעניין את הצעירים, ושרוב המידע
שלהם מתבסס על הרשתות החברתיות, הייתי מחפש את ה"הצלחות הקטנות" בסביבת
הבית, ובסביבת העבודה. לנהל מאבקים שיהיו מזוהים עם ארגוני המחאה, ועם החזון הכולל
שלהם לדמותה של המדינה, במישור העירוני, במישור החינוכי, בנושא יוקר המחיה, ובתחום
התעסוקה. הצלחה בקרבות הקטנים אולי תשפיע על ההבנה שניתן לנצח גם בקרבות הגדולים.
הבחירות
מתקרבות ואם יש טעם בשינוי המוצע, הוא חייב להתרחש מיידית.
