טקסט כללי על הבלוג

מזה שנים שאני עוסק בהתבוננות על ארגונים, גדולים וקטנים, ממלכתיים ופרטיים, עסקיים ומלכ"רים. לעתים כמנהל, אך בדרך כלל כיועץ שבא לסייע ביצירת שינוי, או לסייע בהנעה לפעולה בהתאם למתפתח בסביבה.

במשך שמונה שנים (2012-2019) לימדתי "יזמות" בפקולטה ללהנדסה תעשייתית וניהול בטכניון והדבר הוסיף עוד זוויות התבוננות.

תחומי ההתמחות העיקריים שלי הם תכנון אסטרטגי, סימולציה דינמית (משחק סימולציה) ותכנון בעזרת תרחישים.

הבלוג הזה הוא ניסיון לשתף חלק מהתובנות שנוצרו במסגרת עבודתי ובמהלך חיינו במקום הסוער הזה.

More than 25 years of management and strategic consulting services such as facilitating strategic planning processes, directing dynamic simulations and scenario plannings provided me with many insights about decisions making and organizations.

For 8 years (2012 - 2019) I taught "Entrepreneurship" in the Technion (leading technology studies academy in Israel) and it provided more insights.

This blog is an attempt to share with you some of those insights. The relatively new posts include a version in English that follows the Hebrew version.

יום שבת, 20 ביוני 2020

אבי טיפוס של החלטות בתנאי אי וודאות - תובנות מתקופת הקורונה Prototypes of Decisions - The Uncertain Corona-era Insights

The English Version Follows the Hebrew One


תקופת הקורונה מספקת לי הזדמנות להציג את התובנות שלי לגבי האופן שבו הפרט מתמודד עם אי וודאות. התובנות הללו נוצרו במהלך השיטוטים ברשתות החברתיות ובמהלך ההתבוננות שלי על האופן שבו מגיבים חבריי הקרובים (כולנו בקבוצת סיכון 😊). אני מוצא שהתובנות הללו תקפות למצבי חוסר וודאות בכלל, ולא רק לתקופה הזו. יותר מכך, אני מוצא שהן תקפות, באותה מידה, גם להתנהגות של ראשי ארגונים וכפועל יוצא מכך, להתנהגות ארגוניהם בכלל.

הקורונה יצרה שני איומים עיקריים, בעת ובעונה אחת:

  1. החשש מהידבקות
  2. החשש מפגיעה ברווחה האישית – ההכנסה וחיי החברה.

האיומים הללו, לחוד וביחד, יצרו אי וודאות ביחס ל:

  1.  ההתנהגות האישית הרצויה בכדי להקטין את סיכויי ההידבקות
  2. הבטחון בסביבות הייחוס – משפחה, חברים, עסקים וכד'
  3. מימד הזמן – מתי זה ייגמר?


שלושת מרכיבי אי הוודאות הללו עמדו בפני בני האנוש מאז המגפה הראשונה שעברה על המין האנושי. בתקופה שלנו, אי הוודאות קיבלה חיזוק מריבוי המידע שמגיע אלינו:

  1. מדע הרפואה לא הכיר את המחלה, הנתונים נאספו תוך כדי תנועה, וכתוצאה מכך פרסומים מדעיים הציגו, במקרים רבים, מסקנות שהיו תקפות לפרק זמן קצר יחסית.
  2. השלטון המרכזי ניסה להכיל את הארוע על ידי כפיית הוראות התנהגות, בזמן שגם מקבלי ההחלטות שלו הסתמכו על מידע חלקי ומשתנה. אם מוסיפים לכך את השיבוש "המסורתי" בתהליכי קבלת ההחלטות של השלטון בישראל, נמצא עוד גורם להגדלת אי הוודאות של הפרט.
  3. ריבוי דעות, באיכות  ואמינות משתנה, שמוצגות בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. במיוחד יש לציין כי, בתדירות גבוהה יחסית, הוצגו שם דיעות והערכות שהמעיטו בחומרת האיום והטילו ספק בהוראות השלטון המרכזי. חלקן שוייכו למקורות אמינים.

וכך, נידרש לקבל החלטות לגבי התנהגות, כשהפרט איננו יודע איפה הוא עלול להידבק, וכשהוא מוצף במידע מגוון לגבי מידת החומרה של האיום ולגבי דרכי ההתנהגות המועדפות.

לפי מיטב שיפוטי ניתן לזהות שלושה אבי טיפוס לאופן שבו הפרטים התמודדו/מתמודדים עם אי הוודאות הזו ולפעולות שהם נוקטים:

  1. פעולות על פי תרחיש האיום הקיצוני (WORST CASE SCENARIO) – החלטה מודעת, מראש, שיש לעשות את הכול על מנת לא להידבק. ההחלטה איננה נובעת מלימוד או אבחון של האיום, ואין שום ניסיון לדרג את האיום בתוך סקאלה דימיונית שבין 0 ל-100. היא נובעת מתוך גישה בסיסית של נטילת אפס סיכונים. במציאות הקורונה זה אומר לשמור על ריחוק מהמשפחה והחברים, יציאה מהבית רק מחוסר ברירה (טיפול רפואי בלתי ניתן לדחיה) ושמירה על דפוסי ההתנהגות הללו (עם הקלות מזעריות) גם בתקופה שנראית לרבים אחרים כמאפשרת "חזרה לשיגרה".
  2. פעולות הנגזרות מגיבוש תפיסה כוללת ("קונספציה") לגבי חומרת האיום – מעקב אחרי המתפרסם וגיבוש תפיסה כוללת על מהות האיום ועל חומרתו. באופן זה הפרט מקטין את אי הוודאות על ידי מעין דירוג של האיום בתוך אותה סקאלה דימיונית. הפעולות נגזרות מתוך התפיסה שגובשה. המחמירים יימנעו ככל האפשר מחשיפה לסביבה והממעיטים ישימו על עצמם מגבלות מעטות, אם בכלל. מאליו עולה הסוגיה של הנכונות לשנות את התפיסה על סמך מידע חדש. כמו בהרבה ארועים אחרים, מסתבר שהנכונות הזו איננה גבוהה והפרט יחפש, בעיקר, חיזוקים לתפיסה שהוא אימץ*.
  3. פעולות המגיבות על זיהוי "דגלים אדומים" – וויתור על הערכת מידת האיום הקונקרטי. אין דבקות במשטר פעילות מסויים וההחלטות הן בתגובה למידע השוטף שיכול להעיד על שינוי במצב הקיים.  כלומר, הפרט עוקב אחרי המידע המתפרסם לגבי ההתפתחויות מתוך כוונה לזהות סימנים מוקדמים לשינוי מגמה. מטבעה של דרך זו שהיא מיועדת לאפשר הקלה בצעדי המניעה אבל עם עין פקוחה לשינויים שיאפשרו תגובה בזמן. לכן קראתי לה "דגלים אדומים". בעקבות זאת ייתכן שהוא ינקוט פעולות מחמירות להקטנת סיכון, כמו הגברת בידוד, בעוד שמסביבו ממשיכים בהתנהגות הרגילה.

לכל אחת מדרכי הפעולה הללו יש יתרונות וחסרונות מבחינת הפרט – מידת הסיכון, הנזק בהפסקת שיגרה, ואיתור הזדמנויות. תקופת הקורונה גם המחישה את המשאבים הרגשיים שנוטלת אי הוודאות מהפרט, כולל גם לגבי האופן שבו מוערכות החלטותיו על ידי הסביבה הרלבנטית שלו (משפחה, חברים ומכרים, הרשת החברתית) אלו גם אלו מעידים כי דרך הפעולה הנבחרת צריכה להיות מותאמת לפרט ומשחררים אותי מהמלצה על הדרך המועדפת 😊.

 * יש מקום לניתוח נפרד כיצד הדיון הציבורי על צעדי הממשלה השפיע על עמדות המשתתפים בו ביחס לחומרת המחלה, ולא להיפך. 

 The current Corona Era provides me with an opportunity to present my insights on how an individual deals with uncertainty. These insights were created during my wanderings in social networks and during my observations of how my close friends react to the pandemic (all of us in a risk group 😊). I find these insights valid for situations of uncertainty in general, and not just for this period. Moreover, I find that they are equally valid for the behavior of organizations' leaders and, as a result, for the behavior of their organizations in general.

The Corona created two major threats, at the same time:

1. Fear of infection

2. Fear of personal well-being - income and social life.

These threats, alone and together, created uncertainty about:

1. The desired behavior to reduce the chances of infection

2. The current ability to rely on traditionally reference environments - family, friends, business, etc.

3. The dimension of time - when will it end?

These three components of uncertainty have faced the individual since the first human pandemic. During the current period, the uncertainty was reinforced by the flow of information that reached the individual:

1. The medical science did not recognize the disease, the data was collected as the pandemic evolved and, as a result, the scientific publications presented, in many cases, conclusions that were valid for a relatively short period of time.

2. The central government tried to contain the event by forcing behavioral instructions, while the decision makers themselves relied on partial and variable information. When adding to this the "traditional" disruption of Israeli government decision-making processes, one can observe how the government added to the individual's uncertainty.

3. The multitude of opinions, quality, and credibility of information provided by the media and social networks.

Regarding the latter source, it is worth noting that the individual was presented, day and night, with opinions and assessments that underestimated the gravity of the threat and questioned the central government's instructions.

Thus, the individual is required to make decisions about his behavior, when he does not know where he may be infected, and while he is inundated with information about the degree of threat and preferred behavior.

In my best judgment, three prototypes can be identified for how individuals cope with this uncertainty, and for the actions they take:

1. Acting according to WORST CASE SCENARIO - A conscious, pre-determined decision that everything should be done to avoid getting infected. The decision does not stem from studying or diagnosing the threat, and there is no attempt to rank the threat within an imaginary scale of 0 to 100. It stems from a basic approach of zero risk taking. In Corona, this means keeping away from family and friends, leaving home only for lack of choice (inadmissible medical treatment) and maintaining these behavioral patterns (with minimal relief) even during a period that many others see as allowing "back to normal".

2. Actions derived from the formulation of an overall concept regarding the severity of the threat - The individual follows what is published and formulates for himself an overall perception of the nature of the threat and its severity. In this way, it reduces the uncertainty by sort of rating the threat within the same imaginary scale. The individual's actions are derived from that same concept. The aggravators will avoid exposure to the environment while the lesseners will place little restrictions, if any, on themselves. Obviously, here raises the issue of the individual's willingness to change his perception, based on new information. As with many other events, it seems that this willingness is not high and the individual will seek reinforcements for the concept he adopted.

3. Actions Responding to the Identification of "Red Flags" - The individual gives up the assessment of the degree of the concrete threat. It does not adhere to one activity regime but is more flexible and responds to information that could indicate a change in the existing situation. The individual follows the published information about developments with the intention of identifying early signs of a trend change. By its nature this way it is intended to facilitate relief in prevention steps but with a watchful eye for negative developments that will allow timely response. That's why I called it "Red Flags.". As a result, he may take risk mitigation actions, such as increasing isolation, while around him people continue with their usual behavior*.

Each of these modes of operation has its pros and cons for the individual with regard to the infection risk, the damage caused by leaving his routine, and the chances to observe opportunities. The Corona period also illustrated the emotional resources that uncertainty takes from the individual, including in the discussions with his relevant environment (family, friends and acquaintances, the social network) about his modes of action. All of this leads to his or her personal decision about the preferred mode of action and releases me from a recommendation 😊.

 *There is a room for a further analysis how the public debate on governmnet policy and acts influenced the participants' relative perception on the severity of the disease, and not vice versa.

 


10 תגובות:

  1. מעניין, תמציתי, ומסדיר את המחשבה על הבעייה. כלי נכון לקבלת החלטה איפה אתה מניח את עצמך באפשרויות האלה, ואיך אתה דבק באסטרטגיה.

    השבמחק
  2. מענין וממוקד (כרגיל אצלך).
    כתבתי פעם פוסט וקראתי לו: מודעות ועשייה. כמעט באותו נושא... https://jossybarel.blogspot.com/2020/06/blog-post.html

    השבמחק
  3. יונתן, לדעתי במצבי אי וודאות רק תהליך 3 הוא רציונלי, הן לגבי הפרט והן לגבי הממשל. לאחר שנאסף מידע, אפשר לעבור לתהליך 2, אבל חלקית: 3 תמיד "מרחף מעל". אני כמובן משווה זאת למלחמה, כשהכלי העיקרי שניתן להשתמש בו הוא לימוד מיום ליום.
    יפתח ספקטור

    השבמחק
  4. הי יונתן,
    אני כותב דוקטורט על קבלת החלטות שיפוטיות בתנאי אי וודאות. השופט הוא מקבל החלטות מקצועי השואף לקבל החלטות רציונליות. ואותי דווקא עניינו ההחלטות הלא רציונליות (והבלתי נמנעות) שהוא מקבל בשל תנאי אי הוודאות בהם הוא פועל. לא קל לעשות השוואות לקבלת החלטות בענייני בטחון או בענייני בטחון בריאותי אך ניתן ושווה שפעם כשניפגש נעשה ספירת מלאי של השווה והשונה.
    בהצלחה, עוזי

    השבמחק
  5. מצרף כאן את תגובתו של י.א. שהגיעה אלי במייל ושבעקבותיה שיניתי מעט את האיפיון של אב טיפוס 3:
    האם יש לחלופה/ תרחיש מס 3 יש תמונת ראי של דגלים ״לבנים״ ? קרי התנהגות הפוכה למחמירה אלא מקלה על בסיס הערכות מצב עיתיות? ואם כן האם איננה נוגסת/ מתלכדת עם תרחיש 3?
    ובכלל קצת קשה לי היה ליצר אבחנה מבדלת טובה בין 2 ל-3.

    השבמחק
  6. הי יונתן
    אמת כתבת וסיכמת יפה את הנושא באספקט האישי של הפרט.
    הבעיה שלנו (במיוחד קבוצת הסיכון) שבמצב שנוצר אי הוודאות מתעתעת. וכאשר אנחנו עומדים חסרי אונים (וגם חסרי ידע) מול מציאות משתנה במצב של חוסר וודאות יש לנו ציפייה שיהיה מבוגר אחראי שיש לו את המידע והידע ינסה לפחות לנווט אותנו במציאות כזו. לצערי זה לא מה שקרה בתקופת הקורונה וגם לא קורה עכשיו. ואז כל אחד לנפשו ולסביבה הקרובה שלו, וחבל שכך.מניסיון שלי בתקופה הזו הבעיה עוד יותר מחמירה כאשר אתה אחראי על קבוצת אנשים מגילאים שונים הנמצאים איתך בקשרי עבודה/עסקים ואז קבלת ההחלטות במצב של חוסר וודאות וחוסר הנהגה הופך להרבה יותר קשה כי כל החלטה שלך יש לה השפעה אקוטית על הסביבה ולא רק על עצמך.
    אני רק מקווה (אבל ספקני) שההנהגה בארץ ולא פחות בעולם תדע להכיל מצבי קיצון כאלה.

    השבמחק
  7. חבר שחי בשוודיה שלח:
    בגדול הגדרתי את תמצית המצב אליו נקלעתי כ ״ציפור דרור בכלוב מזהב !״ אצלנו כידוע לא היו הוראות של פוליטיקאים, המגפה נוהלה ומנוהלת ע״י מומחים שהוציאו המלצות התנהגות בלבד. מההתחלה אימצתי לעצמי את האיסטרטגיה מס 1 של worst case scenario והכנסתי את עצמי ל״מעצר בית״ מבחירה.
    הילדים נתנו לי פתרונות לוגיסטיים, קניית מצרכי מזון, ושימשו גם כמצפן לגבי החלטות שלי. הספיק לי מראה פניהם בפייס טיים כדי לדעת אם הרעיון שלי זה go/no go.

    על אף החופש הפיזי המוחלט חייתי ועדיין חי תחת מועקה של חוסר חופש. החיים החברתיים התגמדו, כמעט לרק, פייס טיים ומסתבר שהמגע החברתי הבלתי אמצעי של פנים מול פנים הוא בעל חשיבות מכרעת שלא תסולא בפז!

    השבמחק
  8. יונתן יקירי,
    מענין כרגיל, ומגרה את הדיון לשאלות נוספות.מה שכתבת עורר אצלי את השאלה של המתח הפנימי (build in ) במצבי משבר ואי ודאות, שבין הרצון והצורך של המערכת להתנהגות קונפורמית של הפרט, לבין הרצון לשיקול דעת אישי ונטילת אחריות אישית מצד הפרט. אתה בטח מכיר את המתח הזה מנסיונך ארוך השנים במערכת הצבאית.
    נקרא לזה לצורך העינין:
    Build in Tension between the need for Individual Discretion and freedom of choice, and the Systems tendency for control and conformity, in crisis and uncertain realities.
    המתח הזה, וחיפוש נקודת האיזון בין השניים, מאפיינים את מערכת היחסים שנין הפרט לבין המערכת כל הזמן, ומחריפים מאוד בשעות משבר ומצבי אי וודאות קיצוניים.
    המערכת מניחה שמנקודת המבט שהיא משקיפה על המציאות, ניתן לקבל את ההחלטות הטובות והאפקטיביות ביותר, מבחינת טובת המערכת כולה (global optimization). לעומת זאת , הפרט , או היחידה הבודדת , מאמינים שהקירב הפיזית שלהם אל הארוע מעמידה אותם במקום הטוב ביותר לקבל את ההחלטה הנכונה (local optimization).
    בתאוריית העסקים למשל, רווחה הדעה שפורטפוליו מבוזר של יחידות עיסקיות, היא התרופה לפיזור סיכונים, והמקום הנכון לעשות את הקצאת המשאבים הוא ברמת חברת האחזקות, מאחר ושם בלבד ניתן לשקלל בצורה האופטימלית את טובת המערכת כולה.
    תאוריה זו, שהייתה רווחת משנות החמישים עד שנות השמונים, הועמדה בסימן שאלה , כאשר התברר שביצועי חברות האחזקה מפגרים אחרי הביצועים העיסקיים של היחידות הבודדות והממוקדות, וסך הביצועים של היחידות עולה על ערך חברת האחזקות.
    התוצאה עד היום, שחברות אחזקה נסחרות בחסר (discount) מתוך הנחה שהחלטות חברת האחזקה מביאות ערך שליל ולא אופטימיזציה של תוצאות.
    גם בהקשר לקורונה, בדומה לחברות עיסקיות , קיים המתח הזה , שבין הרצון של המערכת המרכזית להפקיע את שיקול הדעת האישי וחופש הבחירה, לבין הרצון של הפרט לשמור על זכותו לשיקול הדעת, מתוך הנחה שהמערכת יודעת טוב יותר.
    בעידן בו הנגישות למידע היא מקסימלית, רוב המערכות חיות באשליה שהמרכז יכול לשדר מידע "מוסמך", בלי שהאנשים הבודדים יערערו עליו. לכן מראש, המידע המשודר מהמערכת המרכזית נתון לביקורת וספקנות.
    עוצמת הנסיון של המערכת, להפקיע את חופש שיקול הדעת של הפרט, שונה מאוד בין מערכות שונות, ותלויה בתרבות ומערכת הערכים המקומית. מספיק להשוות בין האסטרטגיה שאיצה סין או ישראל, לבין האסטרטגיה שאימצה שבדיה.
    לשאלת האסטרטגיה האישית שהפרט מאמץ , היא מותנית בין השאר ביחסו אל המסר המרכזי, וכתוצאה , נכונותו לוותר על חופש הפעולה שלו ולצמצם מרצון למינימום את שיקול דעתו.
    לכן, האיזון בין המערכת לבין הפרט , וכתוצאה מכך האסטרטגיה האישית שהפרט מאמץ תושפע:
    • מרמת האמינות שהפרט מייחס למערכת
    • אופי ההנחיות המורדות (פקודות והנחיות או הסברים)
    • מסרים רציונליים (איקאה פתוח וקולנוע סגור?)
    • דוגמא אישית של המנהיגים
    • הצגת עמדות קונטרוורסליות לשיפוטו ( מסכת פנים חשוב או מסוכן?)
    • נוקשות המסרים (האם המסרים מתעדכנים עם הופעת מידע נוסף)
    במונחים שלך , יונתן, ככל שרמת האמון הבסיסי בין הפרט למערכת נמוכה יותר, כך הוא ינטה יותר להפגין שיקול דעת וחופש בחירה , לנוכח מה שאתה קורא "דגלים אדומים".

    שתי הערות רלוונטיות לנושא:
    • עוד לא נולד הפוליטיקאי שיוותר על הזדמנות להופיע במדייה בפריים טיים. כולם עושים את זה , מי יותר ומי פחות. התוצאה המצטברת היא "תפוקה שולית פוחתת של השפעה" , וכתוצאה נסיגה באמון וערעור על החלטות המערכת.
    • לא מעט פוליטיקאים מנצלים את אי הודאות לייצר חרדה , כדי לבנות עליה שיפור בעמדות השליטה הפוליטיות. זה מתבטא במניפולציה של נתונים והצגת תרחישים בלתי סבירים. גם זה מוביל בסופו של דבר להקטנת האמון במערכת ולחץ להרחבת שיקול הדעת האישי וחופש הבחירה. (זאב זאב)




    השבמחק
  9. יונתן שלום
    כרגיל מעניין וממוקד
    תודה
    אורי שובל

    השבמחק
  10. לטעמי חסר אב טיפוס המתאר את התנהלות פרטים ומשפחות בבליל חוסר הוודאות שנוצר.
    הפרטים מתחילים במלוי הוראות הממשלה די במלואן. אחר כך מתחיל תהליך מעניין של צבירת ידע והסתכלות נוספת. הסגר הכלכלי מתחיל ללחוץ מצד אחד. מצד שני האמון בהחלטות והמקבלים אותן קטן עד נעלם. המרכיב השלישי שהוכנס למשוואה הוא "שמור על סבא וסבתא על מנת לשמור על עצמך".הגיל המסוכן הוכנס לבידוד ומהפחד, מוצדק או לא, נשאר שם. בהתאם לכך בחרו פרטים ליצור להם את מודל ההתנהגות הפרטי שלהם.השלב הנוכחי הוא שבו מתברר שהזקנים אינם "חומת מגן" ונדבקים גם בגיל ה"לא מסוכן". ההתנהלות האישית עכשיו תושפע אם לא תקבע על ידי יכולת מקבלי ההחלטות לאכוף את החלטותיהם.

    השבמחק