למחאה דרושות "הצלחות קטנות"

 מאמר בניו יורק טיימס שעוסק בשאלה "מדוע הצעירים בארה"ב אינם מצטרפים למחאות נגד הדיקטטורה שמנסה להשליט טראמפ" החזיר אותי לחוויית ההקמה של עמותת האוהדים "הפועל אוסישקין" ולאחד מגורמי המפתח שסייעו להצלחתה בשנות ההקמה.

למי שלא בקי, בשנת 2007 קצו אוהדים, של הפועל ת"א בכדורסל, באופן שבו מנוהלת קבוצתם, והחליטו להביא לניהול הקבוצה ע"י קהילת האוהדים באמצעות הקמת עמותת חברים. העמותה נקראה ע"ש האולם "המיתולוגי" של הפועל על גדות הירקון שנהרס ע"י עיריית תל אביב. האוהדים האמינו שבעלות הקהילה תבטיח ניהול תקין, מאבק לשינוי דרכי הפעולה של ממסד הכדורסל הדורסני שנשלט בפועל ע"י מכבי ת"א, ומעורבות בקהילה.

הדרך היתה אמורה להתחיל על ידי הקמת קבוצה בליגה ב', הליגה החמישית בישראל. יישום הרעיון היה תלוי ביכולת לגייס מאות מאוהדי הפועל להצטרף לעמותה באמצעות תשלום דמי חבר שנתיים של 300 ₪. באותה תקופה זה לא היה ענין של מה בכך. מה יביא אוהדים לשלם דמי חבר עבור קבוצה בליגה ב'?

בהסתכלות לאחור אני מזהה שני גורמי מפתח עיקריים להצלחה. הראשון שבהם הוא שהנהלת העמותה החדשה הורכבה מאוהדים, מבוגרים יחסית, בעלי יכולת ניהולית מוכחת שלא היו מעורבים בממסד הכדורסל קודם לכן. השני היה  ביצירת "הצלחות קטנות" בשלב מוקדם מאד. במקרה הזה מדובר על הניצחונות הראשונים בליגה, הצטרפות אוהדים בעלי שם, ולבסוף העליה מליגה ב' לליגה א'.

החזון דיבר על הגעה לצמרת הכדורסל בישראל אולם בכדי לגייס את ההמונים נדרשו ההצלחות הראשוניות. הוכחנו שביכולתנו "להביא את הסחורה".

כאמור, חזרתי להרהר בלקחי הקמת עמותת אוסישקין בעקבות קריאת מאמר בניו יורק טייס שכתב ברנדן ניהן, פרופסור למימשל מקולג' דרמות' ושכותרתו "הבומרים מוחים נגד טראמפ – איפה דור Z?"[1]

בעל המאמר שולל את הסיבות "הרגילות" לתופעה כמו ההסתמכות של הצעירים על הרשתות החברתיות, שנושאי המחאה אינם רלבנטיים לחייהם וכד'. הטענה העיקרית של בעל המאמר היא שהצעירים אינם מפגינים משום שהם אינם מאמינים שהמחאה יכולה להביא תוצאות. הניסיון שלהם מהשנים האחרונות מצביע שכל מיני מחאות, כמו המחאה נגד גזענות, וכל מיני התנגדויות נגד טראמפ לא הניבו דבר. ולכן מסקנת המאמר שהיא שעל האופוזיציה להציע, בניגוד למה שקורה היום, צורת התנגדות שיכולה לשכנע שבכוחה להניב תוצאות.

מכאן למתרחש בארץ. כל מי שמשתתף בהפגנות רואה שהתופעה בארץ דומה. רוב המוחים הם "בומרים". את הצעירים ניתן לראות באותו זמן במקומות הבילוי השונים. ההפגנות עוסקות, לכאורה, בנושאים שמגדירים את המהות של מדינת ישראל כמו, מבנה משטר, הפרדת רשויות, אחריות השלטון לפעולותיו וכדומה. נוכח אלו, גם כאן אני חוזר ושומע את התהיות "מה כבר ההפגנות יכולות לעזור?" כאשר השואלים מתכוונים למהפך טוטאלי אל מול מעשי המשטר הנוכחי.

על פניו, ניתן להבין את התהיות הללו. לכן, ייתכן שהגיעה העת לשנות גישה ולחפש את אותם הנושאים שבהם אפשר להשיג "הצלחות קטנות", שיעידו שתנועות המחאה יכולות לגרום שינוי. תחת ההנחה שמה שקורה בכנסת איננו מעניין את הצעירים, ושרוב המידע שלהם מתבסס על הרשתות החברתיות, הייתי מחפש את ה"הצלחות הקטנות" בסביבת הבית, ובסביבת העבודה. לנהל מאבקים שיהיו מזוהים עם ארגוני המחאה, ועם החזון הכולל שלהם לדמותה של המדינה, במישור העירוני, במישור החינוכי, בנושא יוקר המחיה, ובתחום התעסוקה. הצלחה בקרבות הקטנים אולי תשפיע על ההבנה שניתן לנצח גם בקרבות הגדולים.

הבחירות מתקרבות ואם יש טעם בשינוי המוצע, הוא חייב להתרחש מיידית.

 

 

---

[1]

 Brendan Nyhan, "The Boomers Are Protesting Trump. Where Is Gen Z?" NYT 24/11/25

"בקרה תהליכית" בארגוני מודיעין - כלי אפשרי בידי ראשי הארגון להנחלת התרבות האיגונית הנדרשת

 

נראה שמרבית המנתחים את כשלון המודיעין לחזות את מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר, ולהתריע בפניה, מייחסים אותו לתרבות אירגונית היררכית, המדכאת גישה ביקורתית. האבחון הזה מביא בדרך כלל להמלצות לשינוי התרבותי הנדרש. ביסוד ההמלצות ההנחה שראשי הארגון יהיו ערים לצורך בשינוי וינחילו אותו לאירגון.

אני מטיל ספק ביכולת להנחיל שינוי כזה "תוך כדי תנועה". בוודאי בארגון צבאי היררכי המתאפיין בחילופי תפקידים. לכן, בדברים הבאים אני מציע כלי שיוכל לסייע לראשי הארגון בהנחלת השינוי הנדרש, באופן שלא יהיה תלוי רק בתודעה ובתבנית הניהול של ראשי הארגון. הצעתי מתבססת על ניסיוני בתהליכים מבוססי ידע, בצבא ומחוצה לו.

הנחת היסוד הראשונה שעליה אני מתבסס היא שבתהליכי המודיעין אין תחליף לדיבור. ככל שמדברים יותר, עם כמה שיותר אנשים, כך גדל הסיכוי להבנה טובה יותר של המציאות. כל אחד מאיתנו ניגש מנקודת מוצא שונה להערכת מידע העומד בפניו, הן מבחינת הידע הצבור אצלו והן מבחינת המצב הנפשי והרגשי שהוא מצוי בו. פעמים רבות אלו פוגעים ביכולתנו להעריך את המידע בצורה התואמת את המציאות. אפשר שהאישה שלידנו, או האיש בסוכנות האיסוף, רואים את הדברים אחרת, וחשוב שנשמע אותם. אולי, כפי שקרה לי יותר מפעם אחת, גישתם תסייע לנו להבין נכון יותר את מה שקורה.

נשמע אותם ולא רק נתכתב איתם. אפילו בחיי היום-יום אין איש מאיתנו שלא חווה אי הבנות בהתכתבות, אפילו עם מישהו שמאד מוכר לו. צריך את האינטונציה, את היכולת לתקן ברגע, את התגובה המיידית של אחת לשני, וכדומה בכדי ליצור הבנה טובה יותר של מהות הדיון והויכוח.

מכאן שאני מבקש להרחיב את התנאי ההכרחי לתהליך במודיעין והוא "להיפגש ולדבר".

הנחת היסוד השניה שלי היא שניתן לכפות על ארגון להרבות בדיבור. היא מבוססת על ניסיוני בניהול תהליכים אסטרטגיים בארגונים שונים. בדרך כלל תהליכים כאלו מתחילים בשורת ראיונות אישיים, פנים אל פנים, עם אישים בארגון ומחוצה לו. כפי שלמדתי את הביטוי משירותי הצבאי אלו שיחות "שלא לציטוט ולא לייחוס". התנאי הזה הופך אותן לגלויות ביותר והן מספקות חומר גלם רב למנהלי התהליך, שהם בדרך כלל חיצוניים לארגון. הן משמשות בסיס לשלב הראשון שבו הארגון נדרש להתעמת עם תמונת המצב שלו. זו של מנהליו לעומת זו שיצרו מנהלי התהליך בעקבות השיחות.

העיסוק בתמונת המצב כרוך בהערכות על המתרחש בסביבת הארגון ועל שינויים אפשריים. בתקופה הראשונה שאחרי שלב זה ניתן להבחין בריבוי שיחות בין אנשי הארגון בהקשרים כאלו. אולם, לאורך זמן, התופעה חוזרת למאפיינים שלפני התהליך. הן בשל לחצי העיסוקים היומיומיים והן כי הגישה הבסיסית של מנהלים איננה משתנה, בדרך כלל, בעקבות תהליך הנתפס כתהליך חד פעמי.

אני חושש שזה גם מה שיקרה בארגוני המודיעין שלנו. עוד לפני הכשלון של 2023 ראינו כיצד קציני מודיעין בכירים דבקים בתרבות ההיררכית, שלכאורה היתה אמורה להיעלם בעקבות הכשלון של 1973. משום כך אני מעריך שנדרש למצוא דרכים שהארגון יכפה על עצמו את תרבות "להיפגש ולדבר".

הדרך שאני מציע היא יצירת "בקרה תהליכית" בתוך הארגון. אני קורא לה כך בכדי להבדיל אותה מ"הבקרה על התוכן" המקובלת כיום, שהיא למעשה יצירת הערכת מודיעין נגדית, או קיום כמה גופי מודיעין במקביל, מתוך תקווה שהפלורליזם ייצור עימות דעות.  

"הבקרה התהליכית" תהיה, לכאורה, מעין פונקציית או"ש. רק שהיא תתמקד בעיקר בבקרת "הדיבורים והפגישות" בארגון. ניתן להעלות על הדעת כמה אפיקי פעולה:

1.     הגדרת כמות הפגישות הנדרשת בתקופת זמן מכל בעל תפקיד – עם גורמי הארגון ועם גורמים שמחוצה לו, ומחוץ לקהילת המודיעין.

2.     בקרה כמותית על עמידה ביעדים אלו.

3.     בקרה איכותית באמצעות ראיונות אישיים עם ממלאי תפקידים בארגון ומחוצה לו.

4.     השתתפות פעילה בדיונים מתוך מטרה לבחון היבטים רלבנטיים לבקרה התהליכית עם המעריכים השונים, כמו עם מי נועצו ואילו דעות והערכות הושמעו להם.

אני מודע לכך שעל פניו, ההצעה יכולה להישמע "מלאכותית" או "נאיבית".או "לא ישימה". אבל אני מתקשה לראות שינוי תרבותי המסתמך רק על גישת הניהול של ראשי הארגון, תוך כדי פעילות שוטפת ומלחיצה כמו פעילות ארגוני המודיעין. "הבקרה התהליכית" המוצעת נותנת לראשי הארגון כלי שבאמצעותו הם יוצרים "מחוייבות מהדהדת" לשינוי התרבותי הנדרש.

מול מיון שפע המידע והמודיעין למבצעים, איפה היה "המודיעין הבסיסי"? או, מה למדתי מקריאת מאמרים מהשנים האחרונות על הכשלון המודיעיני 2023?

 והפעם תובנה בענין כשלון המודיעין 2023.

כמו כל מי שהיה במשך שנים רבות פעיל בקהיליית המודיעין, ובוודאי כמי שהיה שם באוקטובר 1973, אני מנסה להבין איך שוב כשלנו. כאזרח מן השורה, אני מודע לכך שאין בידי את מרבית המידע, הנדרש על מנת לתת תשובה אמינה ומבוססת עובדות. יחד עם זאת, אני מעריך, שהדברים הבאים יכולים להוסיף עוד חלק רלוונטי לפאזל, שחלקיו השונים יוצרים את תמונת הכשלון המודיעיני, שקדם למתקפת החמאס -7 באוקטובר.

מטבעם של כישלונות מודיעיניים משמעותיים שהם נוצרים מהצטברות של אירועים קונקרטיים, תהליכים ארגוניים, תרבות ארגונית, תפיסות עולם, דרכי התנהגות של המשתתפים, וכן הלאה. בדברים הבאים יש התייחסות רק להיבט אפשרי אחד של התרבות האירגונית באמ"ן.

"אז, מה יהיה?"

אני מתקשה להיזכר בפגישה או שיחה, שניהלתי בשבועות האחרונים, שבהן לא נשאלתי את השאלה הזו. המצב בישראל כל כך פרוע וסוער ואך טבעי הוא שהישראלים מחפשים קצת וודאות ומבקשים לדעת כיצד הוא יסתיים.

אני עצמי לא שואל את השאלה הזו, ולא בגלל שאני יודע לתת תשובה קוהרנטית. גם אני לא יודע. הדבר היחיד שאני יודע הוא, שבמצב הזה לתחזית קונקרטית אין כל ערך.

כי אנחנו עוסקים באנשים.

בעבר כבר השתמשתי באירוע שקרה על מגרש הכדורגל בכדי להמחיש את חוסר התוחלת בחיזוי התנהגויות של בני אנוש. גם טובי השחקנים בעולם עושים טעויות או מתנהגים על המגרש בצורה שנראית לנו לא הגיונית. גם הקבוצות הבכירות בעולם מפסידות לקבוצות נחותות מהן בהרבה. אישית, הדבר הביא אותי לכך שאינני מנסה לחזות תוצאות של משחקים. כמו כל אוהד ספורט, יש לי תקוות כאשר קבוצתי משחקת, אבל מתן תחזית לגבי התוצאה לא נמצא בארסנל החשיבה שלי.

הספורטאים הם בני אנוש כמו כולנו, וכמוהם קשה לחזות התנהגויות שלנו במצבים שונים, בעיקר כאשר אנחנו נדרשים לקבל החלטות תחת לחץ.

השבוע שוב חזרתי למשל הספורט וקבלת ההחלטות, והפעם בכדי להשתמש בו בתשובה לשאלה שבה פתחתי "אז, מה יהיה?".

על הנזק המצטבר של מאפייני הדיון הציבורי On the long term negative effects of the public debate in Israel

 The English version follows the Hebrew one

האירועים האחרונים בישראל – העימות עם חמאס והקמת הממשלה החדשה – הביאו אותי לתובנה מסוימת של מאפייני ואיכות הדיון הציבורי בישראל שעלולים להמשיך ולפגוע בסיכויים להעלות את ישראל על מסלול יציב. מצאתי לנכון לשתף תובנה זו אתכם גם אם ברור לי שיש סיכוי שבתום קריאתם, תעלה שאלה נוספת שאין לי עליה תשובה מניחה את הדעת.

הנחת היסוד שלי היא שלמאפייני הדיון הציבורי יש השלכה על מהות ואיכות ההחלטות המתקבלות על ידי מקבלי ההחלטות סביב שלחן הממשלה. ככל שהדיון הציבורי, על מרכיביו השונים - ברשתות החברתיות, בתקשורת, בשיחות רעים וכדומה - יעסוק בסוגיות שאקרא להן "רמת המיקרו", כך הוא ידחוף את מקבלי ההחלטות בדרג הממשלתי להתעסק ברמה הזו. כמו כן הוא יקל על מקבלי החלטות שישאפו, מלכתחילה ומשיקוליהם האישיים, לעסוק בעיקר סוגיות מיקרו,

במצב הנוכחי של ישראל, שנוצר בעקבות התוהו ובוהו של השנתיים האחרונות – בעיקר, מערכות הבחירות התכופות והעדר תקציב מדינה – יש משמעות גבוהה ליכולת של הדיון הציבורי לעסוק בסוגיות המאקרו ולסייע לממשלה להתמקד בהן. במצב הנוכחי נדרש שבמוקד הדיון הציבורי יעמדו סוגיות כמו, המדיניות החברתית והכלכלית הנדרשת לישראל, הקטנת האלימות במוקדים השונים, השגת יציבות שלטונית לאורך זמן, הסדרת יחסינו עם הפלסטינים וכד׳.

על הצורך להודות "אני לא יודע" On Occasions When "I don't know" is Essential

The English Version Follows the Hebrew One

במהלך העיסוק רב השנים שלי בניתוח מידע, היו כמה רגעים, שאני זוכר אותם היטב כרגעי מפנה. אלה היו רגעים, שבהם קיבלתי החלטות או שהתנהגתי באופן שחרג מהאופן שבו שהתנהלתי קודם לכן, ושלאחריהם הבנתי טוב יותר את המוטל עלי והתיפקוד שלי השתנה לחיוב. אחד מרגעים אלו התרחש באחת השנים הראשונות לעיסוק שלי, והוא היה הרגע שבו אמרתי "אני לא יודע".

אמרתי זאת לראש צוות התכנון שהתכנס לצורך בניית פקודה לתקיפת אווירית של מטרה כלשהי. תפקידי, כקצין מודיעין אוויר, היה להביא את כל המידע הקיים על המטרה ועל האופן שבו היא מוגנת. במקרה הנדון, היו למערך המודיעין פערי מידע גדולים. בדרך כלל פערי מידע היו מכוסים על ידי העלאת השערות, בהסתמך על כל מה שהיה ידוע קודם לכן או מה שהיה על מקומות דומים. המתודה הזו הייתה בעייתית משום שלא תמיד היה ברור לצרכנים, במקרה ההוא לראש הצוות, שאלו הן השערות ולא מידע קונקרטי. אני מרשה לעצמי להעריך כי לעתים קרובות הוצגו ההשערות על ידי אנשי המודיעין משום שבמערכת צבאית חייבים לתת תשובות. "אני לא יודע" איננה מתקבלת בהבנה. כולם חייבים לדעת.

על הסיכוי להבין את המשמעויות של תרחיש חדש בתנאי הפתעה On evaluating the forthcoming scenario under surprise conditions

 

The English version follows the Hebrew one 

שיחה עם חבר הביאה אותי לבחון, על קצה המזלג, את הנדרש על מנת לפעול בצורה מושכלת בהתאם להתפתחות חדשה ומיידית, הסותרת לחלוטין את הפרדיגמה שבה החזקנו עד לפני מספר שעות. אף כי את הבחינה עוררה סוגיית ההפתעה בטרם מלחמה, וההתבוננות היא דרך העדשה הזו, אני מעריך כי התובנות הן רלבנטיות לכל ארגון במצב של הפתעה.

השיחה בינינו נסובה סביב השעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים 6 באוקטובר 1973. הוא התייחס לכך שחיל האוויר הזניק את כל מטוסיו להגנה מפני תקיפה מאסיבית של מטוסי חילות האוויר של סוריה ומצרים. בדיעבד, ההזנקה המאסיבית הזו היתה מיותרת, משום שתקיפה כזו לא תוכננה כלל. בפועל היא שיבשה קשות את האופן שבו חיל האוויר הישראלי נכנס לאותה מלחמה.
לכאורה, היינו אמורים לדעת שאין כל כוונה של מצרים וסוריה לנקוט במהלך כזה. בכדי להבהיר כיצד הדבר קשור לתפקוד בשינוי מיידי של פרדיגמה, אתייחס בקצרה לתקופה שקדמה למלחמה. התפיסה הבסיסית של המודיעין הישראלי ומקבלי ההחלטות, שהסתמכה על מידע אמין, היתה שהמצרים לא יצאו למלחמה לכיבוש מחדש של סיני. הסיבה להימנעות המצרית ממלחמה נובעת שהם מעריכים כי אין בכוחם לנטרל את חיל האוויר הישראלי בבסיסיו. הסבירות למלחמה ביוזמת המצרים היא נמוכה כל עוד לא הושגה יכולת כזו.

לו היינו חושבים על השגת שינוי בישראל במושגים של הקמת סטארטאפ

 

ניסיתי לחשוב על בניית האלטרנטיבה לשלטון הנוכחי במושגים של בניית סטארטאפ (8 שנות הוראת היזמות בטכניון עדיין משפיעות על תהליכי החשיבה שלי). בדברים הבאים אני מבקש לשתף אתכם בתובנות שלי לגבי בניית סטארטאפ פוליטי דימיוני שיבקש לחולל שינוי משמעותי במדינת ישראל.

בכדי שסטארטאפ יצליח הוא צריך שיקנו את המוצר/השירות שהוא מציע. יש האומרים שרוב הכשלונות של יוזמות עסקיות חדשות נובעות מכך שלא נוצרה התאמת מוצר/שוק (בקהילה ישתמשו במונח באנגלית market/product fit).

על הכשלון המנהיגותי שאיפשר את "קורונה ב'" The Leadership Failure that Made Israel Reach Corona B Phase

 The English Version Follows the Hebrew One

ישראל התנהגה בדיוק על פי התרחיש הסביר יותר, והגיעה כצפוי לקורונה ב׳. זה קרה כי בשעת המבחן לא עמד בראשה מנהיג שעמד באתגר המנהיגות הייחודי שמציגה החברה בישראל.

 

כל מדינה מציגה אתגר מנהיגותי שונה, כנגזר מהמאפיינים הייחודיים של החברה שלה. הנחת המוצא להמשך הדברים שלי היא, שברוב המקרים, המנהיג הנכון והנחוש, המבין היטב את התנאים שבהם הוא פועל, יכול להוביל את מדינתו אל היעד הנכון.

הניתוח של התהליך שהוביל לקורונה ב׳ צריך להתחיל מהתבוננות על המאפיינים הרלבנטיים של מרבית האזרחים במדינת ישראל. ניתן לתמצת אותם בקצרה, וסליחה על ההכללה, על פי ראשי הפרקים הבאים, שחלקם חופפים, ושאינם מופיעים בהכרח על פי סדר עדיפות:

• נכונות נמוכה יחסית לקבלת מרות (החל מדחיית מרות המורים בבית הספר)
• פקפוק והטלת ספק בהנחיות רשויות ממונות (החל מהבית, המשך בצבא, במקומות העבודה, וכן הלאה)
• נכונות גבוהה יחסית לבדוק את גבולות המותר והאסור
• ״לא לצאת פראייר״

הסיבות שהביאו את ישראל להנחיל לאזרחיה את המאפיינים הללו ראויות לדיון נפרד. אומר רק שאת התעצמות המאפיינים בשנים האחרונות ניתן לייחס למדיניות המפלגת של ראש הממשלה, שמטעמיו דוחף את החברה בישראל להטיל ספק ברשויות השלטון והמשפט, ובונה תאוריות קונספירטיביות לגבי הגורמים לתופעות ולעמדות של מתנגדיו.

על הקשר שבין מאפיין ייחודי של הדיון הציבורי בענין הקורונה ובין היכולת שלנו לקבל החלטות לגבי עצמנו.

כמה מלים על הנזק שגורם, לרבים מאיתנו, מאפיין מיוחד של הדיון הציבורי על צעדי הממשלה נוכח הקורונה. למיטב שיפוטי מאפיין זה פוגע ביכולתנו לתכנן היטב את אורחות חיינו בתקופה הזו.

מאז תחילת המשבר זוכה התנהלות הממשלה לביקורת ציבורית נרחבת. ניתן להבחין בכמה מניעים עיקריים לביקורת זו:

1. ביקורת הנובעת מהערכה המתבססת על ניתוח נתונים, ברמה כזו או אחרת, של חומרת איום הקורונה, והצגת מסקנות הנובעות מכך. האם צעדי הממשלה הנוכחיים רלבנטיים או שנדרש לשנותם.
2. ביקורת נוכח הבלבול שיצרה מדיניות הממשלה - חוסר העקביות, השינויים התכופים, וכיו"ב של הוראות הממשלה.
3. ביקורת הנובעת מתוצאות המשבר והחלטות הממשלה ליציאה מהמשבר - המפולת החברתית והכלכלית שאליה הידרדרו מיליונים מאזרחי המדינה.
4. ביקורת הנובעת מהיעדר אמון בסיסי בצעדי הממשלה, ובעיקר בשל החשש שהיא משרתת את האינטרסים האישיים של העומד בראשה.

כפי שניתן לראות יש הבדל בין הביקורת בסעיף 1 המתבססת על הערכה של איום הקורונה לעומת הביקורות בשלושת הסעיפים הבאים שנובעות, מתוצאות מדיניות הממשלה או מחוסר האימון הבסיסי בה.