מספר היבטים של השימוש בתרחישים אפשריים Some Conceptual Aspects of Using Scenarios

Click here for the English version

זמן קצר לאחר תחילת סבב הלחימה (הידוע כ"צוק איתן") בעזה ניסיתי, כמו רבים מאד מאיתנו, להעריך איך יכול להתפתח המצב שאליו הגיעו ישראל והחמאס. התחלתי להתעסק בכך אחרי שזיהיתי שוני בין נקודת הפתיחה של הלחימה הנוכחית לבין נקודת הפתיחה של לחימות קודמות' וניסיתי להבין איך שוני זה משפיע. התוצאה היתה שזיהיתי כמה תרחישים אפשריים שמכסים קשת גדולה מאד של אפשרויות. באופן זה התחוור לי מרחב אי הוודאות הגדול שבפניו ניצבת ישראל.

הפעם האחרונה שבה עסקתי בתרחישים ברמה הלאומית היתה לפני כ-15 שנה ואת תוצאות העיסוק ״ישראל 2025״ העליתי כאן לאחרונה (מוזמנים לקרוא על ידי לחיצה כאן). בדרך כלל אני עוסק בתרחישים העומדים בפני אירגונים. אולם הפעם, מאחר והערכתי שיש משהו מחדש בתרחישים שאליהם הגעתי, שירבטתי משהו קצר והצגתי בפני מכרים שונים. סוף העיסוק היה בפרסום מאמר באתר של המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS שאותו ניתן לקרוא על ידי לחיצה כאן.

קיבלתי תגובות. עיקר הביקורת שקיבלתי היתה על הכנסת תרחישים שלפיהם הפסקת אש לא תתרחש בטווח זמן קצר. "זה לא יקרה". לצערי, הסתבר כי הכללת תרחישים כאלו (לחימה ארוכה ופעולה קרקעית), כתרחישים אפשריים, תאמה בדיעבד את אופן התפתחות הלחימה.

בפוסט זה אני מבקש להתייחס, ביתר הרחבה, לסוגיות הקונספטואליות של שימוש בתרחישים. לאחת מסוגיות אלו אפילו התייחסתי בסיום המאמר עצמו, שם ציינתי שזה מאמר ללא ״שורה תחתונה״. עשיתי זאת בעקבות התייחסויות שקיבלתי, שמהן עלתה הבקשה שהמאמר גם ייתן תשובה לשאלה ״אם כך, אז מה?״.

זו שאלה לגיטימית. תהליכים אסטרטגיים מיועדים לתת  תשובה לשאלה ״מה נעשה אם דבר מה יתממש?״. במקרה הנדון הצגת התרחישים נועדה לתכלית אחרת. היא נועדה להראות כי גם אחרי כמה ימים של לחימה, רבה מאד אי הוודאות הניצבת בפני מקבלי ההחלטות בישראל. השאלה הרלבנטית במקרה כזה היתה יכולה להיות ״אם אי הוודאות היא כל כך גדולה, האם ניתן, ומה עלינו לעשות, בכדי לצמצמה?״. בחרתי שלא לעסוק בתשובה על כך משני טעמים:

1.    העיקרי - הרצון שהדיון לא יעבור לעסוק בהמלצה האפשרית, ובכך יסיט את תשומת הלב מהמסר העיקרי שביקשתי להעביר - מרחב אי הוודאות הגדול.

2.    המשני - אינני חש עצמי בקי מספיק בכדי להמליץ המלצות מעין אלו.

שימוש בתרחישים מיועד בדרך כלל לטווח הבינוני והארוך. הוא מיועד להציג עתידים אפשריים, הנבדלים זה מזה בהתפתחויות אפשריות של מספר גורמי מפתח שהם:

א.    בעלי השפעה על הארגון,

ב.     יש אי וודאות גדולה לגבי אופן התפתחותם.

העיסוק בתרחישים מחייב את הארגון לבחון יותר מעתיד אפשרי אחד. זהו אחד מהיתרונות הגדולים של המתודה. היא מוציאה את הארגון מתוך הסיפור הקיים שבו הוא פועל, ומחייבת אותו לזהות התפתחויות אפשריות בסביבתו ובו.

ושוב, אני חייב להדגיש כי מדובר בהתפתחויות אפשריות. לא רק ההתפתחויות הרצויות, ולא רק ההתפתחויות הבלתי רצויות. התפתחויות אפשריות! חלק מהתגובות שקיבלתי הדגימו את הקושי בקבלת התפתחויות אפשריות, אך בלתי רצויות. היו כאלו שידעו מיד איך העניין ייגמר, אחרים ביטלו תרחיש מסויים, וכן הלאה.

זו תופעה מוכרת. לפעמים, כאשר תרחיש בלתי רצוי מוצג כתרחיש אפשרי, נוצרת התנגדות לכלל העיסוק בתרחישים. כלומר' אם התהליך של העלאת תרחישים מביא להעלאת תרחיש בלתי רצוי לארגון, מוטב לנו שלא נעלה תרחישים כלל. על זה נאמר במקורותינו "הפוך, גוטה, הפוך". זו בדיוק אחת מהמטרות העיקריות של התהליך - לחייב את הנהלת הארגון לעסוק בתרחישים בלתי רצויים, אך אפשריים. 

לסיום עוד הערה וקווי פעולה לשימוש ב"תכנון בעזרת תרחישים". לעומת התרגיל הנוכחי שעשיתי, שהדגים את מרחב אי הוודאות כמניע לצורך לקבל החלטות שיצמצמו אותו, הרי בדרך כלל אמור תהליך של תכנון בעזרת תרחישים להסתיים בתוכניות פעולה קונקרטיות. מה שמומלץ בדרך כלל הוא שהנהלת הארגון תקבע את הדברים הבאים:

א.    לקבוע מנגנונים לבחינת ההתפתחויות הרלבנטיות בכדי שניתן יהיה לזהות מוקדם אלו מהתרחישים מתממש.

ב.     למצוא את הפעולות המתאימות לכל התרחישים

ג.      לפעול על פי התרחיש המוערך כסביר יותר תוך הפעלה מתמדת של מנגנונים שנקבעו בסעיף א'

ד.     אם ניתן, וזו לא משאלת לב, לנהל פעולות שימנעו תרחישים בלתי רצויים.