ישראל זקוקה עכשיו לאתוס חדש. האתוס
הנוכחי הוא בעיקרו שלילת הזולת ולא הסיפור המשותף מעורר התקווה על החיים במדינה.
זו הזדמנות לספר לכם על ניסיון לבנות סיפור כזה בשנת 1999 ועל שעלה בגורלו.
היוזמה היתה של קרן פרידריך אברט שניסתה
לחזור על ניסיון דומה שנערך בדרום אפריקה בעת חילופי השלטון והידוע כ"תהליך מונטפלור".
זה היה ניסיון לתהליך הידברות בין חלקים שונים של החברה בישראל. ניתנה לי הזכות להנחות אותו יחד עם חברי ד"ר יוסי ריין. המתודה שנבחרה לניהול הדיונים היתה "תכנון בעזרת תרחישים". על פי מתודה זו מנסים חברי הקבוצה להגיע למסקנה "מה יכול לקרות". זאת מתוך ההנחה שבקבוצות מפולגות, קטנים הסיכויים להגיע ישירות להסכמה על "מה שצריך לקרות".
זה היה ניסיון לתהליך הידברות בין חלקים שונים של החברה בישראל. ניתנה לי הזכות להנחות אותו יחד עם חברי ד"ר יוסי ריין. המתודה שנבחרה לניהול הדיונים היתה "תכנון בעזרת תרחישים". על פי מתודה זו מנסים חברי הקבוצה להגיע למסקנה "מה יכול לקרות". זאת מתוך ההנחה שבקבוצות מפולגות, קטנים הסיכויים להגיע ישירות להסכמה על "מה שצריך לקרות".
חברי הקבוצה נתבקשו להעריך תרחישים
אפשריים לישראל בשנת 2025. מהר מאד הסתבר שגורל השטחים (המטרה המקורית לתהליך) נדחק
הצידה וחברי הקבוצה התחילו לדון בשסעים הפנימיים בישראל. כבר אז הם העריכו שההתעמקות
השסעים הללו יוצרת את סוגיית המפתח להמשך קיומה של ישראל. לאחר תהליך עיבוד הגיעו חברי
הקבוצה ל-4 תרחישים אפשריים לישראל בשנת 2025 והעניקו להם שמות:
1. ספינת עבדים – הרב
היהודי (המצטמצם) כופה בכוח החוק את רצונו להמשיך ולהגדיר את מדינת ישראל
כ"מדינה יהודית".
2. ספינה תועה – יש רוב
(יהודי-ערבי) המגדיר את מדינת ישראל כ"מדינת כל אזרחיה" ולמדינה אין כל
ציביון מייחד ומאחד.
3. 3 סירות –
היפרדות פיזית ל-3 קנטונים (יהודי-חרדי, יהודי חילוני וערבי) הנמצאים במגמת
התרחקות זה מזה.
4. ספינה בחוף מבטחים – נוכח 3
התרחישים הקודמים מבינים כל חלקי החברה בישראל שנידרש תהליך הידברות תוך נכונות
לויתורים(!). התהליך מביא ליצירת נוסחה המקובלת על כולם.
אכן, התרחיש הרביעי "ספינה בחוף מבטחים" נשמע כמו משאלת
לב. זו תופעה מוכרת מתהליכים דומים שנערכו במקומות שונים בעולם. זהו גם יתרונו של
התהליך הנדון. לאחר שהמשתתפים מזהים את התרחישים השליליים, הם מטמיעים את הצורך
להגיע להסכמה.
אני מבקש להדגיש שלהשתתפות חבר ערבי
בקבוצה היתה השלכה מכרעת על הכיוון והאופי של דיוני הקבוצה. הוא הציג בפני החברים
בצורה ישירה את משמעות חייו בחברה בישראל עד כי אחד המתנחלים אמר לו "ממך
הבנתי שבכדי לקיים מדינה יהודית אנחנו נדרשים לחוקים לא יהודיים". אפשר להניח
שלולא נוכחות החבר הערבי היתה ההתייחסות לסוגיית השסע היהודי-ערבי מקבלת ביטוי
שונה, שרובו הבעת משאלת לב של הרוב היהודי.
עם סיום גיבוש התרחישים, בתחילת שנת
2000, היתה לנו ההערכה שההסכמה בין חברי הקבוצה יכולה לשמש כמנוף לפעילות בקנה
מידה נרחב הרבה יותר. ההערכה הזו קיבלה חיזוק רב מהתגובה הנלהבת שהתקבלה במסגרת
פגישה עם כ-30 אישים שבפניהם הוצגו התרחישים והמשתמע מהם. אצל חלק מחברי הקבוצה
נוצרה האמונה שהתהליך הזה יוכל לעורר שינוי ברמה הלאומית.
בפועל, לא קרה כלום. לא הצלחנו ליצור
אפקט מתגלגל כדוגמת כזה שקרה בעקבות תהליך "מונטפלור" בדרום אפריקה. שם הפכו התרחישים לחלק מהז'רגון הפוליטי של תהליך מעבר השלטון לידי הרוב השחור. נלסון
מנדלה השתמש בהם בכדי לנהל בצורה מרשימה את המעבר הבעייתי והטעון כל כך.
ההזדמנות ליצירת תהליך דומה בישראל
נכשלה בגלל כמה סיבות. העיקרית שבהן היתה הזנחת שלב השיווק במסגרת תכנון התהליך
כולו. הגורם שהעניק את חסותו לתהליך ומימן אותו, לא היקצה משאבים לשלב חשוב זה. כל
פעולת השיווק התבססה על "פה לאוזן" ועל יוזמות של חברים בקבוצה. לא היו
לנו המשאבים הנדרשים לבניית החומרים הנדרשים להביא את התהליך, על כל תרחישיו,
לידיעת כלל הציבור.
כתוצאה מכך איבדנו שליטה על השימוש
שנעשה בו. מצב זה איפשר לחברים מסויימים לעשות שימוש בתוצאות על פי השקפת עולמם.
הגדיל לעשות אחד מהם שהביא את "מרכז רבין" להקים קבוצת דיון שבה חברים
יהודים בלבד. כל הלקחים על הצורך בתהליך משותף, של כל חלקי החברה בישראל, היו כלא
היו. הקבוצה החדשה עסקה בתרחיש "הספינה התועה" בלבד, כאילו הוא הסביר
יותר, וחיפשה דרך למנוע רק אותו. כך נוצרה "אמנת כינרת" שבעקבותיה מובילי
הדעה במגזר הערבי יצרו את "החזון העתידי" שפירסמו. במקום סיפור משותף
נוצרו שני סיפורים נפרדים אחד יהודי ואחד ערבי.
מן הראוי לציין גם את הניסיון להביא
את תוצאות התהליך לידיעת ממשלת ישראל. דבר התהליך הובא, תוך כדי ניצול קשרים
אישיים, לידיעת ראש הממשלה. בעקבות זאת הזמינו אותנו להציג את התוצאות בישיבת ממשלה, באמצע שנת 2000.
זו היתה ישיבה שנועדה לעסוק בתכנון ארוך טווח לישראל. מספר ימים לפני הישיבה
התבשרנו על דחיה ומאז לא הוזמנו שנית. כפי שראיתם, המצגת הזו משמשת אותי עד היום.
וכך, ירדה לטמיון השקעת מאמצים של
קבוצת אישים שחשבה כיצד לאפשר חיים משותפים במדינת ישראל. לאחר מכן, ובעיקר אחרי
תחילת האינתיפאדא השניה, כבר לא ניתן היה למצוא את מי שהיה מוכן להמשיך ולהשקיע
בדבר המובן מאליו – שיש צורך בסיפור משותף ושרק תהליך משותף של כל(!) חלקי
אוכלוסיית מדינת ישראל יכול יהיה להביא ליצירת הנוסחה שתאפשר את החיים המשותפים
במדינה משותפת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה