על היתרון שבדיבור

הנחת המוצא שלי בכל מה שקשור לעיסוק בסוגיות שיש בהן מרכיב גבוה של אי וודאות שאין תחליף לדיבור על הסוגיה עם מי שמבין בה, ולא פעם גם עם מי שלא. ברוב המקרים השיחה מובילה למקומות שחשיבה עצמית, או דיון בקבוצה קטנה וסגורה, לא מצליחים להגיע אליהם.

בשנים האחרונות הנושא מובא בפניי על ידי מי שמעורבים בהקמת מיזמים חדשים או על ידי הסטודנטים בקורס ליזמות. בדרך כלל הם מעלים חשש מחשיפת הרעיון שלהם וגניבתו. התשובה שלי היא שבדרך כלל ההסתברות לטעות כתוצאה מאי החלפת דיעות על הרעיון, ועל יישומו, גדולה מההסתברות לגניבתו.

היתרון שבדיבור ובהחלפת דיעות התברר לי במהלך שנות שירותי כקצין מודיעין בחיל האוויר. במהלך השנים הללו נוכחתי שההערכות המוצלחות יותר, לגבי מה שעומד לפנינו, ולגבי מה שעוד צפוי, היו בעיקר תוצר של חשיבה משותפת.

הפעם, אני רוצה לספר על הלילה שבו היעדר החשיבה הקבוצתית פגע בנו בצורה חמורה. זו הזדמנות להביא התבוננות מזווית לא מקובלת של הכישלון המודיעיני ערב מלחמת יום הכיפורים ושלמיטב הבנתי, רבים מאד לא שמו לב אליה.

בערב יום הכיפורים, ליל ה-5/6  באוקטובר 1973, הייתי הקצין התורן של מודיעין חיל האוויר בבור. באותו יום ששי אחר הצהריים מחנה הקריה היה כמעט ריק. פה ושם עוד נשארו קצינים בכירים אבל רובם ככולם תכננו איך להגיע הביתה לפני כניסת החג. וכך, כשהגיעה לידי ידיעה משמעותית ביותר, הידועה כידיעת "יחמור", למיטב זכרוני בין השעות 1800-1700, כבר דיווחתי אותה למפקדיי שהיו בבתיהם. גם את הערכת קציני אמ"ן/ מחקר התורנים, לגבי אותה ידיעה, קיבלתי בטלפון. השיחות בטלפון היו עם כל אחד בנפרד, כשהשיחות מתנהלות תוך שימוש ברמזים וקודים מחשש להאזנה. גם ביתר הידיעות החשובות, שהגיעו בהמשך הערב והלילה, נהגתי על פי אותו ריטואל.     

בין שיחות הטלפון הייתי לבד. לא היה לי עם מי להחליף דעות, לנתח טקסטים, להעלות אפשרויות. גם הקצינים שהיו בבתיהם לא ראו את הידיעות עצמן. הם שמעו עליהן ממני ויכלו להתייחס רק למה ששמעו, ולמה שזכרו מהדיווח. למיטב ידיעתי הם לא התייעצו ביניהם, אלא הכל עבר דרכי.

וכך, באותו לילה, רק מספר קטן של קצינים תורנים ראו את הידיעות עצמן, ולעתים החליפו דעות אחד עם השני בטלפון, ומספר קטן של קצינים בכירים קיבל דיווח על ידיעות מבלי לראות אותן.

זה היה כל כך שונה מהאינטנסיביות של השיחות והדיונים שנוהלו עד צהרי אותו יום. אני זוכר היטב שיחות מסדרון עם קצינים אחרים בניסיון להבין את מה שקורה. בשיחות אלו הועלו אפשרויות וניתנו הערכות שהעלו ספקות ביחס להערכת המצב הרשמית. ויחד עם זאת שההערכה נשארה תקפה, היתה בשיחות כאלו תרומה להבנה אחרת של המציאות. הבנה, שאילו פגשה מידע כזה או אחר, היתה אולי גורמת לעוד אנשי מודיעין להציג תזה אחרת.

סביב ידיעת "יחמור" הנ"ל, שכאמור הגיעה אחה"צ ביום ששי, לא ישבו קציני המודיעין הבכירים, ולא ניהלו ביניהם דיון, מלווה בחילוקי דיעות, ובצעקות, ובעשן סיגריות. רק סוג של דיון כזה יכול היה לתת לידיעה את משמעותה האמיתית וגורמת למודיעין להודיע לקברניטים ש"זו מלחמה" עוד ביום ששי בערב. וכך חלפו עוד 12 שעות עד שהמודיעין קיבל את המידע שלא הותיר עוד מקום לספקות.

אין לי פסקה מסכמת לפוסט הזה מלבד לחזור לפסקה הפותחת. ככל שתדברו יותר על סוגיות, עם מרכיב גבוה של אי וודאות, העומדות בפניכן, כך יגדל הסיכוי שתקבלו את ההחלטות הנכונות לגביהן.

במחשבה שניה ראה לי שהסיום הנכון יותר הוא לקשר לשירו של אלון אולארצ'יק "החיים קשים" שבו הוא ממליץ "לדבר, לדבר, לדבר"