"מחכים לברברים" של קונסטנדינוס קוואפיס

השיר הנפלא הזה, נכתב בשנת 1898 ופורסם בשנת 1904, בתרגומו של יורם בורונובסקי (מתוך ב"כל השירים" בהוצאת "כרמל") מציג את הקורה לציבור הבטוח בעתידו. יותר מכך, העתיד איננו צופן טוב, אולם בהיותו בטוח הוא עדיף על פני הלא נודע. וכשמסתבר שהברברים לא מגיעים, יש משבר שכן "האנשים הללו היו איזה פתרון".

ומאחר והוא נכון לנו כחברה ונכון גם להתנהלות כל ארגון, אני מביא אותו לפניכם:

− לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?
הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

− מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?

מה בין רעיון ובין היכולת להציגו

השבוע אני מתחיל, זו השנה השניה, להעביר את הקורס "יזמות וקנין רוחני" במסגרת הפקולטה לתעשייה וניהול בטכניון. ולמרות שזו השנה השניה, ושקפי ההרצאות כבר מוכנים, אני מרגיש כמי שמרצה בפעם הראשונה. הלקחים שהפקתי מהשנה הראשונה, והניסיון שצברתי בתחום במהלך השנה האחרונה, מחייבים אותי לעשות שינויים בהרצאות. כשם שאנחנו מלמדים את הסטודנטים להיות קשובים לסביבה, ולהתאים את המוצרים בפיתוח לצרכים האמיתיים של הלקוחות האפשריים, כך נדרש מאיתנו  לפעול לשיפור הרצאותינו ולהתאמתן לצרכים המשתנים.

מטרת הקורס היא להוליך את הסטודנטים במסע שתחילתו ברעיון, וסופו בהצגה למשקיעים אפשריים. מוצגים בו הרבה מרכיבים "רכים" כמו זיהוי צרכים, יציאה לשטח, הצורך בגמישות מחשבתית, חיים בסביבת אי וודאות, יכולת הצגת הרעיון ועוד. הדבר נדרש משום שכמו שנוהג להגיד סטיב בלנק (http://steveblank.com/), "יותר מיזמים נופלים מהיעדר לקוחות מאשר מבעיות בפיתוח המוצר".

ובמסגרת ההתחדשות לקראת השנה הקרובה, ניהלתי שיחה עם ידידי פרופ' עוזי דה-האן שמוביל את נושא "היזמות" בטכניון, ושהביא אותי להרצות שם. דיברנו על משמעות הצגת הרעיון על הצלחת המיזם כולו. זה היה

"מדוע להגיב ככה?"

איזכור בעיתון הביא אותי לדון בסוגיית ההשפעה של האווירה הכללית בארגון על טיב קבלת ההחלטות, בעיקר אלו שנדרשות להתקבל בזמן קצר.

השבוע לפני 40 שנה, ב-21 בפברואר 1973, הפיל חיל האוויר הישראלי מטוס נוסעים לובי שחדר בטעות למרחב האווירי של חצי האי סיני, שהיה אז בשליטת ישראל. בזמן טיסתו הוא הוערך כמאיים ולכן ניתנה הפקודה להפילו. לאחר שנפגע ניסה צוות המטוס להנחיתו בחולות אולם הניסיון נכשל ו-108 מתוך 113 אנשי הצוות והנוסעים נהרגו. ניתן לקרוא כאן את מירב הפרטים שהתפרסמו על האירוע בוויקיפדיה. 

לכל מי שהיה מעורב באירוע התברר כי נעשה משגה חמור. צריך היה לעשות יותר בכדי למנוע הפלת מטוס אזרחי והרג נוסעים חפים מפשע. ההבנה כי נעשה משגה לא נבעה רק בשל העובדות שהסתברו בדיעבד, אלא גם משום ההכרה שהיה מקום ליותר זהירות בטרם קבלת החלטה על הפלת מטוס אזרחי. ההסבר שניתן תלה את ההחלטה במידע מקדים על כוונה של מחבלים לפוצץ מטוס על מטרות רגישות  (פרוט של עמדה זו ניתן למצוא כאן - באתר של חיל האוויר). מעבר לכך לא מצאתי ניסיונות אחרים לחקור את האירוע, ולראות האם אכן האיום בטרור אווירי היה כה משמעותי עד כדי להשפיע כך על שיקולי המפקדים.

אני מבקש להציג כאן הסבר נוסף שנועד להשלים את התמונה. למיטב שיפוטי, לא ניתן להבין את התנהגות המפקדים מבלי להבין את מה

יהללך זר... [ פוסט שיווקי :-) ]

בתחילת חודש דצמבר הרציתי במכללת הגליל בנהלל בפני בכירים מהשרות הציבורי של אוגנדה. נושא ההרצאה היה "תכנון בעזרת תרחישים במגזר הציבורי".

ההרצאה הביאה את הדברים בקונטקסט של התכנון האסטרטגי.

אני מרשה לעצמי לשתף אתכם במשוב שקיבלתי.

"אקט של מנהיגות"

הסתכלו בצילום זה שצולם השבוע, שניות ספורות לפני פתיחת משחק הדרבי היוקרתי בכדורגל בין הפועל ת"א לבין מכבי ת"א(צילום: קובי "קוביקו" גרינברג). רואים בו את שחקני קבוצת הפועל ת"א מחובקים לפני שריקת הפתיחה. לכאורה זה עוד צילום של שחקני קבוצת כדורגל הנוהגים להתכנס, במרכז המגרש, למילות עידוד ומוטיבציה אחרונות לפני התחלת המשחק. אין בזה משהו מיוחד כי זהו אקט מקובל כמעט בכל הקבוצות.

רק מי שבקי מאד במה שמתרחש במגרשי הכדורגל, יבחין בשוני בין מה שקורה בצילום לבין מה שמקובל בדרך כלל. בדרך כלל מקובל שמשתתפים בהתכנסות רק 11 שחקני ההרכב הראשון, שנמצאים על המגרש. בתמונה זו ניתן לראות שחקנים באימוניות, כלומר משתתפים בהתכנסות גם השחקנים המחליפים שבאו מהספסל.

המתבונן בתמונה אולי יבחין בשוני אבל עדיין לא יידע האם זה מקרה חד פעמי או שמא כך נוהגים בדרך כלל שחקני הפועל ת"א. בכדי לדעת את התשובה צריך היה להיות עד למה שהתרחש במגרש לפני צילום התמונה. הרגע ההוא הביא אותי לשתף אתכם בתמונה ובהבנות שיש לי על מה שניתן ללמוד ממנה על מנהיגות.

תובנות מתשע שנים של שינוי

הפעם על תהליך שינוי בארגון גדול במיוחד. תהליך שלעניות דעתי יכול לשמש כאות ומופת לתהליכי שינוי בכלל. בדברים הבאים אני מנסה להבין את הגורמים להצלחה של התהליך הנדון, מתוך כוונה להקיש מהם לגבי תהליכי שינוי בכלל.

הניתוח נעשה ממרחק של שנים רבות והוא מתבסס על ההתרשמות האישית שלי ממעורבותי הגבוהה בתהליך.

בימים אלו מלאו 30 שנה למבצע "ערצב 19" שבו השמיד חיל האוויר הישראלי את מערך סוללות הטילים נגד מטוסים הניידות של סוריה בלבנון. בתוך דקות הצליח חיל האוויר להשיג לעצמו חופש טיסה מעל שדה הקרב הקרקעי בלבנון, וזאת בניגוד גמור למה שקרה רק 9 שנים קודם לכן במלחמת יום הכיפורים 1973. במלחמה ההיא "כופף הטיל את כנף המטוס" כדברי עזר ויצמן ז"ל.

היו אלו תשע שנים שבהן התחולל בחיל האוויר שינוי משמעותי. זה היה שינוי מערכתי בתפיסת העולם הבסיסית שאיפשר את היציאה מהתהום של 1973 אל ההצלחה של 1982. היו שיפורים טכנולוגיים משמעותיים, שאיפשרו את השינוי, היתה תשתית של תרבות אירגונית, שעל בסיסה נבנה השינוי והיו האנשים המתאימים. אבל, מעל לכל, התחולל שינוי בתפיסת העולם (פרדיגמה).

בשבחי הסימולציה הדינמית

השבוע ניהלתי עוד משחק סימולציה. מטעמים של חיסיון לא אוכל לציין את שם החברה שבה נוהל המשחק. אסתפק בכך שאציין שמדובר במפעל יצרני המייצר מוצרים מוגמרים ומוצרי ביניים ללקוחות ברחבי העולם.

לפני מספר שבועות הסתבר להנהלת החברה כי גורם משמעותי, הנמצא בקשרי עבודה שוטפים איתה, שינה את חוקי המשחק. הדבר חייב את ההנהלה לקבל כמה החלטות לגבי המשך הפעילות של החברה. ההחלטות התחילו להתקבל, הפעולות ננקטו, התגובות לא אחרו לבוא ונדרשו החלטות נוספות, משמעותיות לא פחות.

במצב זה עלה הרעיון לבחון את המשך הפעילות בעזרת משחק סימולציה דינמי וכך נוצר הקשר איתי. ביום רביעי הגיעה אלי שיחת הטלפון המבקשת לסיים את כל התהליך תוך חמישה ימים.

"התכוננתי" מול "וויתרתי"

בתחילת דרכי כמנחה תהליכי גיבוש אסטרטגיה התבקשתי לסייע לארגון ממלכתי העוסק בעת ובעונה אחת ברגולציה ובמכירת שירותים לציבור שבהם היה לו מונופול. הצורך של הארגון לגבש לעצמו תפיסה אסטרטגית מעודכנת, ותוכניות פעולה תואמות, התעורר בעקבות קביעת כללי משחק חדשים. המשרד הממשלתי הרלבנטי התיר כניסת מתחרים שאיימו על המעמד המונופוליסטי.

כמו שמקובל בתהליכים כאלו, התחלתי אותו על ידי בחינת המצב התחרותי של הארגון ומצאתי כי למרות מאמצי מנהלי הארגון למנוע את כניסת המתחרים, יש לקחת בחשבון כי התחרות רק תלך ותיגבר. כך גם כתבתי בדו"ח הביניים שלי, כאשר המסקנה המתבקשת היתה להיערך למצב התחרותי השונה.

כשהגשתי את הטיוטה לעיון המנהל הוא ביקש ממני להוציא זאת מהדו"ח. הוא טען שהכנסת הערכה כזו כמוה כהודעה בכישלון הארגון במאמציו למנוע את התחרות.

"בשום תרחיש אין.."

בהתייחסו ל"זריעת הבהלה" על התוצאות של מתקפה אפשרית על ישראל בתגובה לתקיפה באיראן צוטט שר הביטחון אהוד ברק כמי שאומר ש"בשום תרחיש אין לא 50 אלף ולא 5000 וגם לא 500 הרוגים"

אז נרגענו.

רגע, בעצם מאיפה הוא יודע את זה בביטחון כה רב?

מה זה אומר "שבשום תרחיש אין"? שהוא עצמו לא חושב כך? או שמישהו הניח לפניו תרחיש אחד, או כמה, ובכולם מספר האבדות האפשרי נמוך הרבה יותר?

איננו יודעים את התשובה. ובעצם היא איננה חשובה כלל ועיקר משום שדבריו של ברק נעדרים כל בסיס הגיוני. לא ייתכן שאין תרחיש שיהיו בו 500 הרוגים. שיהיה ברור, אינני אומר שאני יודע/חושב שיהיו 500 הרוגים. אני אומר שבין כל התרחישים האפשריים, חייב להיות תרחיש כזה.

פייסבוק זו רק ההתחלה - לקחים אפשריים למהפכן המתחיל

חבר התקשר אלי השבוע וברוח הימים הללו סיפר לי שהוא מבקש לחולל שינוי מסוים ברמה הלאומית. לא משהו דרמטי כמו הורדת מחירי הדיור, אבל משהו שמחייב החלטות בכנסת ובממשלה. מתוך דבריו עלה כי נוכח מה שקורה בתקופה זו סביב המחאות, ההפגנות והחרמות, אפשר היום להשיג ביתר קלות דברים, שרק לפני זמן קצר לא ניתן היה כלל להעלות אפשרות כזו על הדעת.

הבעיה בעיניו היתה בעיקרה בעיה טכנית ושיווקית. אם נפשט זאת נוכל להגדירה כ"מה עושים בפייסבוק ובטוויטר בכדי להניע תהליך של שינוי".

בקיצור, היום כולם יכולים להיות מהפכנים, אם רק ירצו בכך, ואם ידעו להשתמש נכון בכלים שמעמידה לרשותם הרשת.

האמנם?

את התשובה שלי אני מבקש לתת באמצעות תיאור קצר על ההתנסות האישית שלי בשינוי של סדר ישן. לא ברמה הלאומית אבל בהחלט שינוי בקנה מידה משמעותי המאפשר גם לימוד על תנאי היסוד להצלחת הפיכות בכלל.