תרחישים כמחוללי שינוי תפיסתי של אזרחי המדינה - בעקבות נאום הרצליה של הנשיא ריבלין

הנשיא ריבלין החליט שעליו לחולל שינוי משמעותי בחברה בישראל. בנאומו בכנס הרצליה, ובתדרוך שנתן לאור קשתי בהארץ 26/6/15, הוא מציג מהלך שמיועד לשנות את השיח בחברה הישראלית משיח מפלג לשיח מלכד, המבוסס על ההכרה בכך שאוכלוסיית ישראל מורכבת מארבעה שבטים, שדי קרובים בגודלם זה לזה: חילוני, דתי-לאומי, ערבי וחרדי. הדבר שונה מהמצב שהיה עד לאחרונה, שבו החילוניים היוו את הרוב המוחלט וההגמוני. במקום השאיפה להידמות לרוב הדומיננטי מציע ריבלין להכיר במציאות "ארבעת השבטים" ולבנות מערכת היחסים שתאפשר לכולם להתקיים בהכרה ובהבנה זה עם זה.

לצורך ביסוס הצעד הזה, בוחר ריבלין להציג תרחיש על החלוקה הדמוגרפית של אוכלוסיית ישראל בעוד כ-10-20 שנה בהתבסס על הרכב תלמידי כיתה א' בשנת 2018. הוא מעריך כי הנתונים שהוא מציג יסייעו לו לשכנע את הישראלים, להבין לאשורו את המצב שבו הם נמצאים, ובעקבות זאת לאמץ את תוכניתו, הנקראת "תקווה לישראל". תכנית זו מבקשת להגביר את המפגש בין בני השבטים השונים במערכת החינוך, להקטין את האלימות והגזענות בספורט ולהגביר את תעסוקת בני כל הקבוצות.

ועוד בשבחי הסימולציה הדינמית About Some Advantages of Dynamic Simulation

Click here for the English version

הכל היה סגור. סיפור הפתיחה עבור הסימולציה הדינמית נכתב והמינהלת בנתה את תרשים הזרימה של ההתפתחויות האפשריות במהלך המשחק, על מנת לבחון האם הוא עלול להיקלע למבוי סתום.

מצגת קצרה על "סימולציה דינמית" ניתן למצוא על ידי לחיצה כאן

הגעה למבוי סתום מתרחשת כאשר כל השחקנים המשתתפים בסימולציה אינם יוזמים מהלכים חדשים. הם מחכים לראות את מהלכי השחקנים האחרים בטרם יחליטו על מהלך משלהם. וכך כולם מחכים לכולם והסימולציה נעצרת. על פניו אין בכך כל רע. אם הסימולציה "נתקעת",  הדבר יכול ללמד כי גם במציאות יכול להתפתח מצב דומה, והנה לכם כבר אחד הלקחים האפשריים מהסימולציה.

מספר היבטים של השימוש בתרחישים אפשריים Some Conceptual Aspects of Using Scenarios

Click here for the English version

זמן קצר לאחר תחילת סבב הלחימה (הידוע כ"צוק איתן") בעזה ניסיתי, כמו רבים מאד מאיתנו, להעריך איך יכול להתפתח המצב שאליו הגיעו ישראל והחמאס. התחלתי להתעסק בכך אחרי שזיהיתי שוני בין נקודת הפתיחה של הלחימה הנוכחית לבין נקודת הפתיחה של לחימות קודמות' וניסיתי להבין איך שוני זה משפיע. התוצאה היתה שזיהיתי כמה תרחישים אפשריים שמכסים קשת גדולה מאד של אפשרויות. באופן זה התחוור לי מרחב אי הוודאות הגדול שבפניו ניצבת ישראל.

הפעם האחרונה שבה עסקתי בתרחישים ברמה הלאומית היתה לפני כ-15 שנה ואת תוצאות העיסוק ״ישראל 2025״ העליתי כאן לאחרונה (מוזמנים לקרוא על ידי לחיצה כאן). בדרך כלל אני עוסק בתרחישים העומדים בפני אירגונים. אולם הפעם, מאחר והערכתי שיש משהו מחדש בתרחישים שאליהם הגעתי, שירבטתי משהו קצר והצגתי בפני מכרים שונים. סוף העיסוק היה בפרסום מאמר באתר של המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS שאותו ניתן לקרוא על ידי לחיצה כאן.

ישראל 2025 - לאן הוביל תהליך לבניית הסכמה לאומית

ישראל זקוקה עכשיו לאתוס חדש. האתוס הנוכחי הוא בעיקרו שלילת הזולת ולא הסיפור המשותף מעורר התקווה על החיים במדינה. זו הזדמנות לספר לכם על ניסיון לבנות סיפור כזה בשנת 1999 ועל שעלה בגורלו.

היוזמה היתה של קרן פרידריך אברט שניסתה לחזור על ניסיון דומה שנערך בדרום אפריקה בעת חילופי השלטון והידוע כ"תהליך מונטפלור".

זה היה ניסיון לתהליך הידברות בין חלקים שונים של החברה בישראל. ניתנה לי הזכות להנחות אותו יחד עם חברי ד"ר יוסי ריין. המתודה שנבחרה לניהול הדיונים היתה "תכנון בעזרת תרחישים". על פי מתודה זו מנסים חברי הקבוצה להגיע למסקנה "מה יכול לקרות". זאת מתוך ההנחה שבקבוצות מפולגות, קטנים הסיכויים להגיע ישירות להסכמה על "מה שצריך לקרות".

סטרטאפיות - STARTUPISM

Click here for the English version

הדברים עדיין לא מגובשים מספיק. הם מתבססים על התרשמויות מאירועים שונים, מפגישות ושיחות אקראי ומהתבוננויות ברשתות חברתיות שונות. אני מעלה את הדברים על הכתב כחלק מתהליך הגיבוש ומציפייה לתגובות.

עיקר הדברים - מתפתחת תרבות, הנושאת סממנים של קהילה דתית, שהכרתה וקבלת תנאיה, יהפכו להכרחיים עבור מי שירצה למצוא תעסוקה בתחום העסקי. אני משתמש בדימוי של קהילה דתית כי מדובר בטקסים, במורי הלכה לצד הצורך להתמסרות טוטאלית לציוויים ולדרכי ההתנהגות של הקהילה.

בחרתי לקרוא לה ״סטרטאפיות״ שכן זו התרבות שמתפתחת סביב הגידול המרשים במספר הסטרטאפים.

"מחכים לברברים" של קונסטנדינוס קוואפיס

השיר הנפלא הזה, נכתב בשנת 1898 ופורסם בשנת 1904, בתרגומו של יורם בורונובסקי (מתוך ב"כל השירים" בהוצאת "כרמל") מציג את הקורה לציבור הבטוח בעתידו. יותר מכך, העתיד איננו צופן טוב, אולם בהיותו בטוח הוא עדיף על פני הלא נודע. וכשמסתבר שהברברים לא מגיעים, יש משבר שכן "האנשים הללו היו איזה פתרון".

ומאחר והוא נכון לנו כחברה ונכון גם להתנהלות כל ארגון, אני מביא אותו לפניכם:

− לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?
הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

− מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?

מה בין רעיון ובין היכולת להציגו

השבוע אני מתחיל, זו השנה השניה, להעביר את הקורס "יזמות וקנין רוחני" במסגרת הפקולטה לתעשייה וניהול בטכניון. ולמרות שזו השנה השניה, ושקפי ההרצאות כבר מוכנים, אני מרגיש כמי שמרצה בפעם הראשונה. הלקחים שהפקתי מהשנה הראשונה, והניסיון שצברתי בתחום במהלך השנה האחרונה, מחייבים אותי לעשות שינויים בהרצאות. כשם שאנחנו מלמדים את הסטודנטים להיות קשובים לסביבה, ולהתאים את המוצרים בפיתוח לצרכים האמיתיים של הלקוחות האפשריים, כך נדרש מאיתנו  לפעול לשיפור הרצאותינו ולהתאמתן לצרכים המשתנים.

מטרת הקורס היא להוליך את הסטודנטים במסע שתחילתו ברעיון, וסופו בהצגה למשקיעים אפשריים. מוצגים בו הרבה מרכיבים "רכים" כמו זיהוי צרכים, יציאה לשטח, הצורך בגמישות מחשבתית, חיים בסביבת אי וודאות, יכולת הצגת הרעיון ועוד. הדבר נדרש משום שכמו שנוהג להגיד סטיב בלנק (http://steveblank.com/), "יותר מיזמים נופלים מהיעדר לקוחות מאשר מבעיות בפיתוח המוצר".

ובמסגרת ההתחדשות לקראת השנה הקרובה, ניהלתי שיחה עם ידידי פרופ' עוזי דה-האן שמוביל את נושא "היזמות" בטכניון, ושהביא אותי להרצות שם. דיברנו על משמעות הצגת הרעיון על הצלחת המיזם כולו. זה היה

"מדוע להגיב ככה?"

איזכור בעיתון הביא אותי לדון בסוגיית ההשפעה של האווירה הכללית בארגון על טיב קבלת ההחלטות, בעיקר אלו שנדרשות להתקבל בזמן קצר.

השבוע לפני 40 שנה, ב-21 בפברואר 1973, הפיל חיל האוויר הישראלי מטוס נוסעים לובי שחדר בטעות למרחב האווירי של חצי האי סיני, שהיה אז בשליטת ישראל. בזמן טיסתו הוא הוערך כמאיים ולכן ניתנה הפקודה להפילו. לאחר שנפגע ניסה צוות המטוס להנחיתו בחולות אולם הניסיון נכשל ו-108 מתוך 113 אנשי הצוות והנוסעים נהרגו. ניתן לקרוא כאן את מירב הפרטים שהתפרסמו על האירוע בוויקיפדיה. 

לכל מי שהיה מעורב באירוע התברר כי נעשה משגה חמור. צריך היה לעשות יותר בכדי למנוע הפלת מטוס אזרחי והרג נוסעים חפים מפשע. ההבנה כי נעשה משגה לא נבעה רק בשל העובדות שהסתברו בדיעבד, אלא גם משום ההכרה שהיה מקום ליותר זהירות בטרם קבלת החלטה על הפלת מטוס אזרחי. ההסבר שניתן תלה את ההחלטה במידע מקדים על כוונה של מחבלים לפוצץ מטוס על מטרות רגישות  (פרוט של עמדה זו ניתן למצוא כאן - באתר של חיל האוויר). מעבר לכך לא מצאתי ניסיונות אחרים לחקור את האירוע, ולראות האם אכן האיום בטרור אווירי היה כה משמעותי עד כדי להשפיע כך על שיקולי המפקדים.

אני מבקש להציג כאן הסבר נוסף שנועד להשלים את התמונה. למיטב שיפוטי, לא ניתן להבין את התנהגות המפקדים מבלי להבין את מה

יהללך זר... [ פוסט שיווקי :-) ]

בתחילת חודש דצמבר הרציתי במכללת הגליל בנהלל בפני בכירים מהשרות הציבורי של אוגנדה. נושא ההרצאה היה "תכנון בעזרת תרחישים במגזר הציבורי".

ההרצאה הביאה את הדברים בקונטקסט של התכנון האסטרטגי.

אני מרשה לעצמי לשתף אתכם במשוב שקיבלתי.

"אקט של מנהיגות"

הסתכלו בצילום זה שצולם השבוע, שניות ספורות לפני פתיחת משחק הדרבי היוקרתי בכדורגל בין הפועל ת"א לבין מכבי ת"א(צילום: קובי "קוביקו" גרינברג). רואים בו את שחקני קבוצת הפועל ת"א מחובקים לפני שריקת הפתיחה. לכאורה זה עוד צילום של שחקני קבוצת כדורגל הנוהגים להתכנס, במרכז המגרש, למילות עידוד ומוטיבציה אחרונות לפני התחלת המשחק. אין בזה משהו מיוחד כי זהו אקט מקובל כמעט בכל הקבוצות.

רק מי שבקי מאד במה שמתרחש במגרשי הכדורגל, יבחין בשוני בין מה שקורה בצילום לבין מה שמקובל בדרך כלל. בדרך כלל מקובל שמשתתפים בהתכנסות רק 11 שחקני ההרכב הראשון, שנמצאים על המגרש. בתמונה זו ניתן לראות שחקנים באימוניות, כלומר משתתפים בהתכנסות גם השחקנים המחליפים שבאו מהספסל.

המתבונן בתמונה אולי יבחין בשוני אבל עדיין לא יידע האם זה מקרה חד פעמי או שמא כך נוהגים בדרך כלל שחקני הפועל ת"א. בכדי לדעת את התשובה צריך היה להיות עד למה שהתרחש במגרש לפני צילום התמונה. הרגע ההוא הביא אותי לשתף אתכם בתמונה ובהבנות שיש לי על מה שניתן ללמוד ממנה על מנהיגות.